פרשת בלק לילדים: הקיר המפויח בבית הכנסת

מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר כ"ד, ה'), בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, הַמְיֻחָדִים לִשְׁכֹּן שְׁמוֹ שָׁם וּלְקַבֵּל תְּפִלַּת הַמִּתְפַּלְּלִים. וְאָמַר 'מַה טֹּבוּ' כִּי לֹא בִּלְבַד הֵם מְטִיבִים לָעוֹסְקִים בָּם אֶלָּא גַּם מְטִיבִים לְכָל הָאֻמָּה (סְפוֹרְנוֹ).

בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת בִּדְרוֹם הָאָרֶץ, הִסְתַּיְּמָה הַתְּפִלָּה בָּהּ הִשְׁתַּתְּפוּ מִתְפַּלְּלִים רַבִּים, וּמִיָּד לְאַחַר שֶׁיָּצָא אַחֲרוֹן הַמִּתְפַּלְּלִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, נָחַת טִיל בְּהֵיכַל בֵּית הַכְּנֶסֶת.

בְּרַחֲמֵי שָׁמַיִם נִצְּלוּ כֻּלָּם בְּנֵס מֻפְלָא.

נֶעֶרְכָה עֲבוֹדַת שִׁפּוּץ בַּמָּקוֹם, וְלִקְרַאת הַשְׁלָמָתָהּ וּצְבִיעַת הַכְּתָלִים מֵחָדָשׁ, קָם אַחַד הַמִּתְפַּלְּלִים וְהִצִּיעַ, שֶׁאֶת אַחַד הַכְּתָלִים, שֶׁהָפַךְ כֻּלּוֹ מְפֻיָּח מֵחֲמַת הַטִּיל, כְּדַאי שֶׁלֹּא לִצְבֹּעַ בְּחֶלְקוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּמָּקוֹם 'זֵכֶר לַנֵּס' הַנּוֹרָא. "עַל גַּבֵּי חֵלֶק הַקִּיר הַמְפֻחָם - הִצִּיעַ - נִתְלֶה שֶׁלֶט שֶׁבּוֹ יְצֻיַּן הַמְּאֹרָע הַנִּסִּי, וְכָךְ יֻנְצַח הַנֵּס וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ".

אֲחֵרִים טָעֲנוּ כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁאֵין זֶה מְכֻבָּד לְהוֹתִיר כֹּתֶל מֻשְׁחָר בְּבֵית אֱלֹקֵינוּ...

וּבָאוּ הַמִּתְפַּלְּלִים וְשָׁאֲלוּ: הַאִם יֵשׁ לְקַבֵּל אֶת רַעְיוֹן הַנְצָחַת הַנֵּס עַל יְדֵי הַשְׁאָרַת הַקִּיר הַמְפֻיָּח אוֹ לֹא?

תְּשׁוּבָה

מַעֲלָה עֲצוּמָה נוֹדַעַת לְהַנְצָחַת וּזְכִירַת הַנֵּס, אוּלָם, אֵין לְהַשְׁאִיר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת קִיר מְפֻיָּח מִשּׁוּם כָּךְ, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בָּרַמְבַּ"ם (הל' בֵּית הַבְּחִירָה פ"א הי"א): "מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹקֵינוּ', וּמְפָאֲרִין וּמְיַפִּין אוֹתוֹ כְּפִי כֹּחָן" (וּמִדְּבָרָיו נִלְמַד לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנִּקְרָא 'מִקְדָּשׁ מְעַט'). עוֹד מָצִינוּ בָּרַמְבַּ"ם (סופ"ז מהל' אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ): "כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם הָאֵל הַטּוֹב, יִהְיֶה מִן הַנָּאֶה וְהַטּוֹב, וְאִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה, יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ". וְכֵן שָׁנִינוּ בַּשּׁוּ"עַ (או"ח סי' קנ"א ס"ט): "נוֹהֲגִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת כָּבוֹד, לְכַבְּדָן וּלְרַבְּצָן" (דְּהַיְנוּ לְנַקּוֹתָם).

לְאוֹר הָאָמוּר נִלְמַד, שֶׁאֵין זֶה כָּבוֹד לְהַשְׁאִיר בְּבֵית ה' קִיר מְפֻיָּח כְּ'אַנְדַּרְטָה', וּבְוַדַּאי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ לֹא יַעֲשׂוּ כָּךְ, כָּל שֶׁכֵּן בְּבֵית מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּבָּ"ה! וַהֲלָכָה בְּיָדֵינוּ, שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֵין צָרִיךְ לְשַׁיֵּר אַמָּה עַל אַמָּה לֹא מְסֻיֶּדֶת זֵכֶר לַחֻרְבָּן (בֵּאוּר הֲלָכָה סִי' תק"ס). כָּל שֶׁכֵּן קִיר מְפֻחָם, שֶׁהֲרֵי זֶה נֶגֶד כְּבוֹד בֵּית ה'.

וְיֶשְׁנָן דְּרָכִים אֲחֵרוֹת כֵּיצַד לְהַנְצִיחַ נֵס שֶׁאֵרַע, וְאֵין לָנוּ לִבְדוֹת מִלִּבֵּנוּ צוּרוֹת זִכְרוֹן הַנֵּס. הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתָנוּ רַבּוֹתֵינוּ הִיא, לַעֲשׂוֹת בְּכָל שָׁנָה סְעֻדָּה בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁאֵרַע הַנֵּס, וִיעֻיַּן בְּמִשְׁנָה בְּרוּרָה (סי' תרצ"ז סק"ב), שֶׁמִּי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, אֲזַי הַסְּעֻדָּה שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַנֵּס הִיא סְעֻדַּת מִצְוָה, מִשּׁוּם שֶׁכָּל סְעֻדָּה שֶׁעוֹשִׂים לְזֵכֶר נִפְלְאוֹת ה', הֲרֵי הִיא סְעֻדַּת מִצְוָה!

לְסִכּוּם: אֵין לְהַשְׁאִיר אֶת הַקִּיר הַמְפֻיָּח בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא יֵשׁ לְצָבְעוֹ. וְרָאוּי לַעֲרֹךְ בְּיוֹם הִתְרַחֲשׁוּת הַנֵּס מִדֵּי שָׁנָה סְעֻדַּת מִצְוָה לְזִכְרוֹן חַסְדֵי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו.

הסיפור מתוך הספר "אחת שאלתי", מאוצרו של הגאון ר' יצחק זילברשטיין