חיים לאחר המוות

בעלת תשובה שחוותה מוות קליני בילדותה: "חשבתי שזו סודה, ופתאום הרגשתי אש בגרון"

בגיל עשר וחצי שתתה נ' (שם בדוי) משקה שחשבה שהוא סודה - אך עד מהרה התברר שזה סוג של רעל. בעקבותיו חוותה חוויה של מוות קליני, שרק בנס יצאה ממנה בשלום. כעת היא משתפת את סיפורה המרגש ואומרת: "עד שגיליתי את היהדות, חשבתי שאסור לי לדבר על זה, כדי שלא יחשבו שאני משוגעת"

| כ"ד סיון התשע"ז |
(אילוסטרציה: shutterstock)
אא

"חיפשתי כוס, אבל לא מצאתי. אם הייתי מוצאת כוס, כנראה שכל הסיפור הזה לא היה קורה", במילים אלו פותחת נ' את סיפורה, בהקלטה שלפניכם. "אמרתי אין ברירה, אני אשתה מהבקבוק. בלעתי את מה שחשבתי שזה סודה, והיה נראה כמו סודה. הרגשתי שבלעתי אש, או גחלים. כמעט נחנקתי. התחלתי להשתעל. ההורים שלי רצו הבינו שקרה משהו. אמא שלי ראתה אותי עם הבקבוק סודה ביד, חשבה ששתיתי מהר והתחילה לדפוק לי בגב.

אבא שלי נהיה לבן כולו. תפס את הבקבוק וניסה להרחיק אותו ממני. לא ידע מה לעשות. מסתבר שמה ששתיתי זה חומר ששומר על הבשמים שהריח לא יתנדף. אני שתיתי די הרבה מזה, וכמה שניסיתי להקיא – כבר נכנס בגוף. אמא שלי לא הבינה, וכשאבא ניסה להסביר לה – היא נכנסה להיסטריה.

"היא האמינה שאם אשתה חלב זה יוציא את הרעל. תפסה אותי מהר תתנו לה כוס גדולה של חלב. שתיתי הכל וחזרנו למפעל. בינתיים אבא שלי התקשר לשאול מה זה הדבר הזה, ושם אמרו לו בכמות קטנה לא יכול להזיק, אבל עדיף שהיא תלך לבית החולים.

לקחו אותי לבית החולים ושמה – לפעמים יש מזל, ולפעמים אין מזל. אבא שלי לקח את כל הנוסחה של החומר, הגענו למחלקה מיוחדת של רעלים. נראה לי שלא הכירו את החומר הזה והחליטו לא לעשות לי ניקיון בקיבה אלא לעשות לי כדורים כאלה כמו גיר, שסופגים בקיבה את החומר".

זה היה די מגעיל, ואחרי רבע שעה הקאתי אותם וזה לא עזר. חזרנו למפעל ואימא שלי כל רגע הסתכלה עליי 'איך את מרגישה?'. בערב אבא שלי החליט לסגור יותר מוקדם את המפעל, ובדרך הביתה – הטלטולים של הנסיעה גרמו לי להרגיש פתאום שהכול עולה לי חזרה למעלה, למרות שפתחתי את החלון. לאט לאט הרגשתי שהכול נהיה כמו אדים שעלו לי לראש, מתחילה לראות מטושטש ולא מצליחה לחשוב בהיגיון. הרגשתי כל הדרך שאני הולכת להירדם, אבל לא שינה רגילה אלא כמו 'מסך שנופל עליי'.

הגענו הביתה. המדרגות ראיתי אותן פעמיים והן זזו. אני הגעתי למעלית יותר מתוך אינסטינקט, כי לא באמת ראיתי אותה. הלשון שלי נדבקה לפה ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. פשוט לא יכולתי לדבר".

 

"ראיתי שהם כל כך סובלים, שלא יכולתי לעזוב אותם"

"הרגשתי שכל רגל שלי שוקלת טון, והגעתי לחדר שלי וזה מה שאני זוכרת. זה היה בחורף של צרפת, בשעה שבע חושך מוחלט. אמא שלי קראה לי ואני הייתי בטוחה שזה כבר בוקר ושכבר הולכים לבית הספר. היא הדליקה את האור ולא הבנתי מה קורה. ראיתי את עצמי על הרצפה, כמו בובת מריונטה שחתכו את החוטים והיא נפלה בצורה מוזרה. אימא שלי פתאום צורחת בהיסטריה ואני רואה הכול מלמעלה.

"אבא שלי שמע את הצרחות רץ לחדר, ניסו לקרוא לי, לתת לי סטירות וכלום. אני רואה את עצמי שוכבת על הרצפה, חשבתי שאני חולמת. ראיתי שרוק יוצא לי מהפה, ומה שהכי מוזר הוא שהרגשתי ממש טוב. אי אפשר להסביר את זה. ההורים שלי התקשרו מיד לרופא, וראיתי הכול מלמעלה. כשאנחנו בגוף אנחנו מוגבלים, אך לצאת מהגוף את רואה הכול בפעם אחת מכל הצדדים.

"שעוזבים את הגוף, את כבר יישות אחרת שמבינה, הנשמה יודעת הרבה דברים שאת לא מצטערת. מסתכלת על הגוף ואומרת טוב, נגמר הסיפור. זה כמו בגד ישן שכבר לא צריכה אותו. הדבר היחיד שציער אותי זה הצער של ההורים שלי, כי הרגשות נשארים. הם הרימו אותי, בכו, לא ידעו מה לעשות. הייתה להם תקווה שתכף אתעורר, ושזו סתם התעלפות. מה שאני זוכרת זה שמאוד רציתי להרגיע אותם.

"רציתי לצעוק, אבל לא שמעתי את עצמי. זו הייתה מחשבה, אבל לא הצלחתי לדבר. צעקתי לאימא: 'אני כאן, למעלה. למטה אין כלום. תסתכלו לכאן'. אבל הם לא שמעו אותי, ואני לא ידעתי מה לעשות. פתאום ראיתי מהצד בפינה של התקרה, הופיע כמו קליעה למטרה. לא ידעתי מה אני באמת רואה, וזה מאוד משך אותי. כמעט רציתי להיכנס לשם – וקלטתי שכל עיגול שאני רואה, אני פשוט יכולה להיכנס פנימה.

"היום אני יודעת שזו מנהרה שאם נכנסים לשם, לא ידוע אם חוזרים משם. ההרגשה היא שנמשכים לשם מכל הבחינות – גם מסקרנות וגם מסיבות אחרות. הצרחות והבכי שקרע לי את הלב של אימא שלי, זה מה שגרם לכך שלא נכנסתי לשם. ראיתי אותה כל כך בוכה ומתייסרת, שהבנתי שבשבילם זה אסון למרות שניסיתי להגיד להם שטוב לי".

 

"כשחזרתי בתשובה, מה שהכי ריגש אותי זו תפילת: 'מודה אני' - הבנתי מילה במילה על מה אני מודה"

בינתיים נלקחה הצעירה לבית החולים, ושם נעשו ניסיונות להחזיר אותה לחיים. "בסופו של דבר נכנסתי לגוף, וההרגשה הזו הייתה איומה. כל הזמן הרגשתי נפלא, ופתאום הבחילות חזרו, הטשטוש. לא יכולתי לחשוב, לדבר. הרגשתי כמו אדם משותק כי הגוף שלי היה בהשפעה של הרעל הזה. הכי נורא היה שהרגשתי את הסטירות ומנסה להגיד להם 'די, תפסיקו'. אבל אין אפשרות. הגוף משותק, הפה סגור.

"בינתיים התחלתי להתעורר, וזה היה לי מאוד קשה. רציתי להירדם ולא נתנו לי כי פחדו שאיכנס לקומה. אחרי יומיים חזרתי לעצמי ברוך השם, ושחררו אותי. לתומי התחלתי לספר לאימא שלי מה שעברתי, והיא נבהלה מאוד. אמרה לי: 'אל תספרי לאף אחד'. כי לפני 40 שנה, אף אחד לא דיבר על מוות קליני. הבטחתי לה שאני לא אספר את זה לאף אחד. אמרו לי: 'אם ישמעו את הסיפור הזה, ישימו אותך בבית משוגעים'. הייתי בת עשר וחצי כשזה קרה.

"אימא חשבה שמשהו נפגע לי בראש, והחלטתי שיותר לא אספר לה שום דבר. אבל זה שינה את האישיות שלי – בתור ילדה בת עשר וחצי שבדרך כלל ילדות אוהבות לשחק ואין להן יותר מדי מחשבות עמוקות. אני התחלתי לקרוא ספרים, אבל הבעיה שלא ידעתי שביהדות אפשר למצוא הכול. קראתי דתות, בודהיזם, ומה לא? חיפשתי תשובות ולא ידעתי איפה הן קיימות. עד שבגיל 14 נפלתי על ספר של כומר מטיבט שמספר איך יוצאים מהגוף שלהם בעזרת כל מיני שיטות. אז ראיתי שמה שעברתי קיים באמת, ושלא רק אני חוויתי את זה.

"אחרי כמה שנים הייתה תוכנית בטלוויזיה על מוות קליני, ועדויות של אנשים מכל העולם שחוו את זה. אז ראיתי שכולם עברו את אותה דרך – עזבו את הגוף וראו את המנהרה, ויש כאלה שנכנסו ויש כאלה שלא. מאוד שמחתי שסוף כל סוף מצאתי תשובה למה שקרה לי ושאני בסדר בראש. כשחזרתי בתשובה נתנו לי לקרוא תפילות ומה שהכי ריגש אותי זה מה שאנחנו אומרים בבוקר: 'מודה אני לפניך'.

"כל כך הזדהיתי והבנתי מילה במילה מה זה אומר. כמה צריך להגיד תודה לקב"ה על זה שהוא מחזיר את הנשמה בגוף של האדם, והגוף הוא רק כלי. ה' עשה את הכלי הנפלא הזה בשביל לעזור לנו לעשות מצוות, ולהעלות את הנשמה שלנו בדרגות רוחניות. זה תיקון להגיע לגוף הזה, וכשיוצאים ממנו מרגישים כל כך טוב..."

האזינו לסיפורה המדהים של בעלת התשובה:

 

הנקראים ביותר
הידברות שופס

הכי חזק שיש - חיים ולדר

69לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

USB הרב יגאל כהן - שמע

שנה וברכותיה - היומן השנתי של הרבנית ימימה מזרחי תשע"ח

מגש לחלה מהודר מזכוכית

חובות הלבבות עם פירוש כאיל תערוג

קופת צדקה מהודרת

לכל המוצרים