סיפור עם סוף מפתיע: למה אתה מנסה להתנהג כמו קוף?!

הג'ונגל הפראי הפך להיות מקום שמסוכן לחיות בו. מאז החליטו בני האדם שעל החיות לספק להם בידור, וניסו בכל עת לצוד אותם כדי להעבירם אל גני החיות ברחבי העולם, לא היה עוד המקום בטוח כבעבר.

בני האדם היו מגיעים עם חִצי הרדמה, יורים בחיה שבחרו, ולאחר שנרדמה היו לוקחים אותה אתם. כך הייתה נאלצת לבלות בשבי את כל שארית חייה.

אָנְקָה ידעה שהיא ובני מינה מבוקשים מאוד בקרב בני האדם, ובשום אופן לא רצתה שיקרה לה מה שקרה בעבר לבעלה. היא ראתה כיצד הוא נתפס, והמחזה המפחיד והכואב עדיין היה צרוב בזיכרונה.

הרעש שנשמע מקצה היער הבהיר לאנקה שבני האדם חזרו. הפעם החליטה לברוח הרחק, אל מקום שבו לא ימצאו אותה. היא תכננה לרוץ במשך זמן רב, עד שתהיה בטוחה שהגיעה למקום מבטחים חדש. מה שהכביד עליה בעיקר היה בנה התינוק, שאך זה עתה נולד. הוא עדיין היה חלש מכדי לרוץ את הריצה המהירה, ולכן נאלצה לשאת אותו על גבה, אולם היא עצמה הייתה תשושה וחולה, והתנהלה בקושי רב.

קולות בני האדם הפחידו אותה והיא התמידה בריצתה כמה שעות. המאמץ הרב גבה את שלו, והיא קרסה אל הקרקע, תשושה. מפעם לפעם ניסתה לשוב ולהתרומם על רגליה, אך בכל פעם מעדו רגליה שוב, עד לניסיונה הבא. הניסיונות הרבים לא הועילו, וכמה דקות לאחר מכן קרסה אנקה אל מותה.

הגור, שנולד רק לפני כמה שעות, ברח משם בבהלה. הוא רץ לכל מיני מקומות, נכנס לעבי היער שהיה מולו, יצא משם, שוב חזר לאמו וניסה להעיר אותה – בלא הצלחה. הוא רץ בחזרה אל תוך היער, וכשכוחו אזל, נשכב ונרדם.

כשהתעורר ראה סביבו כמה יצורים מוזרים שנופפו בידיהם לעברו וניסו להבין מיהו, תוך צעקות "פאסָה, פאסָה". בהבינו שאין לו לאן ללכת, הלך עמם. המילה 'פאסה' שצעקו לעברו, הפכה להיות שמו.

במהלך הזמן הבין פאסה כי הוא חי עם חבורת קופים. הקופים סיפקו לו אגוזי קוקוס ובננות שקטפו מהעצים, ובתוך זמן קצר הפך להיות אחד מן השבט.

הסיפור מתוך הספר "סופו של סיפור" של אבי זוהר

הימים חלפו, ופאסה גדל מעט. שבט הקופים ציפה שכמו בני גילו, ידע גם הוא לטפס על העצים הגבוהים כדי להפיל ארצה אגוזי קוקוס ולקטוף בננות, אך פאסה, למרות ניסיונותיו הרבים, לא הצליח בכך, והפך ללעג בעיני חבריו. גם משחקי הקופים, שכללו בעיקר זינוקים מעץ לעץ, נבצרו מיכולתו של פאסה.

מיום ליום איבד פאסה את ביטחונו העצמי, וניסיונותיו הרבים להידמות לחבריו משבט הקופים לא צלחו. הקופים זכרו להדגיש לפניו בכל עת שהם מסוגלים ללכת על שתיים, ואילו הוא הצליח לעשות זאת שניות מעטות בלבד. לילה אחד ניסה לשייף את שיניו, כך שתהיינה דומות לשיניהם של האחרים; בלילה אחר ניסה למשוך בפרוותו, בחשבו שכך תצמח ותהיה דומה לשל חבריו – אך מאמציו רק הפכו אותו לבדיחה גדולה עוד יותר.

בייאושו החליט פאסה להתייעץ עם ראש השבט הזקן והחכם; הקוף שבלי ספק יֵדע לתת לו עצה נכונה, ויאמר לו מה עליו לעשות כדי להשתפר ולהידמות לשאר בני השבט.

פאסה ניגש אליו. הקוף הזקן הביט בו בעיניו החכמות. "אני רואה שעיניך כבויות", אמר לפאסה.

"נכון", אישר פאסה בקול בוכים, "אני שונה מכולם. לעולם איני מצליח להתנהג כמו חבריי. אינני מצליח לדלג על העצים כמותם, האוכל שהם רגילים לאכול אינו טעים לי בכלל, וגם אינני מצליח ללכת על שתי רגליים", סיים בנשימה אחת.

הקוף הזקן הנהן בראשו. "מובן שלא תצליח לעשות את כל הדברים שעושים חבריך", הבהיר לו, "אבל אין זה מכיוון שערכך נמוך משלהם".

"אז למה כן???" שאל פאסה במהירות ובקול עצוב.

"אינך מצליח מכיוון שאינך קוף! אתה חיה אחרת לחלוטין, בעלת יכולות גדולות ושונות באופן ניכר מאלה של כל הקופים".

"מה אני???" שאל פאסה כלא מאמין.

"אתה אריה!!!" הבהיר לו הקוף הזקן, "אתה מלך החיות!!!"

* * *

כל אדם שונה מן האחרים, ולכל אחד התכונות והיכולות הייחודיות לו. כשאדם מנסה לחקות את רעהו, נוצרים קשיים ותקלות. במצב כזה, לא רק שאין הוא מצליח בכך, אלא שפעמים רבות הוא מחמיץ את יכולותיו האישיות...

הסיפור מתוך ספרו החדש של אבי זוהר, "סופו של סיפור – סיפורים עם סוף מפתיע". לרכישת הספר הקליקו כאן.