"אל תחשוד בנו שרצינו להרוג אותך", אמרו המחבלים

"למען תירא את ה' אלקיך" (ויקרא ו', ב')

הבה וניראה יראת שמים מה היא, או יותר נכון עד כמה אין אנחנו מבינים באמת מה היא יראת שמים.

יהודי עולה למכונית בה נוסעים כמה חובשי-כיפות, המזמינים אותו להצטרף אליהם. לאחר כמה דקות מוציא האחד את אקדחו מכיסו, השני את סכינו והשלישי מאיים עליו שאלו הן הדקות האחרונות שנותרו לו לחיות. הם גם כופתים את ידיו ורגליו והלה כבר מבין לאיזה מלכודת נכנס. פחד מוות תוקף אותו, ואימה נוראה אוחזת בו מפני הצפוי לו ברגעים הבאים.

והנה, המכונית סוטה מדרך המלך ונכנסת לפרדס צדדי והיהודי שלנו רואה כבר את המוות מול העינים. חולפת עוד דקה והמכונית נעצרת, והמחבלים מוציאים את קורבנם הכפות ומעמידים אותו ליד אחד העצים.

בפנים מאיימות, המקרינות תאוות-רצח, הם ניגשים אליו עם כלי המשחית בידיהם. אבל - - -

במקום להרוג אותו, הם משנים לפתע את מראה פניהם, מחייכים ואומרים לו: "אל תחשוד בנו שרצינו להרוג אותך. מטרתנו בחטיפה היתה לעורר אותך לקראת יום הדין הצפוי לך בשמים לאחר מאה ועשרים שנותיך כאן בעולם הזה, או לקראת הימים הנוראים שבהם עוברים לפניו הכל כבני מרון. עכשיו, כשהינך יודע כיצד נראית אימת מוות, תדע איך להתייחס ליום הדין בשמים"...

מה תהיה תגובתו האינסטינקטיבית של החטוף ברגע זה?

הוא ינשום לרווחה, הסומק יחזור אט-אט ללחייו, אימת המוות ששרתה עליו מפני חבורת המרצחים תפוג ותפנה את מקומה לשמחה גדולה על נס ההצלה שהתרחש לו.

ומה עם ההמחשה שביקשו חוטפיו להנחיל לו לקראת יום הדין?

נו, באמת, זו בעיה?! עם הקב"ה הוא כבר יסתדר... הוא הרי א-ל רחום וחנון, לא כמו המחבלים שאינם יודעים רחם וכל תאוותם היא רק להרוג ולרצוח חפים מפשע...

משל זה מוכיח לנו עד כמה התרחקנו מיראת שמים אמיתית, שהרי במציאות - הדברים ממש הפוכים. הרבה-הרבה יותר יש לפחד מריבון העולמים ומאימת דינו הקשה מאשר מאותה חבורת מרצחים שכל מה שהם מסוגלים לעשות לו הוא ליטול את חייו ולהביאו היישר אל העולם הבא, לעומת דינו של קודשא בריך הוא שם מדקדקים כחוט השערה על כל מעשה ומעשה.

מתוך סדרת הספרים "טובך יביעו", מאת משה מיכאל צורן