הרב שניצל מהפיגוע בהר נוף, משחזר: "הקולות ילוו אותי עד יום מותי"

שנתיים לאחר הטבח האכזרי בבית הכנסת 'בני תורה' בהר נוף, בו נהרגו קדושי ה' - הרב משה טברסקי הי"ד, הרב קלמן לוין הי"ד, אריה קופינסקי הי"ד ואברהם שמואל גולדברג הי"ד -  הרב איתן מועלמי, ניצול הפיגוע, משחזר את רגעי האימה ההם. "המחבל הכה בי בגרזן, והיד נשארה תלויה באוויר. רק התפילין החזיקו אותה", אמר הרב מועלמי, בשיחה ל'בחדרי חרדים'.  "לא רצתי ולא התחבאתי, פשוט המשכתי להתפלל".

בעיני רוחו, כבר חזר עשרות ומאות פעמים אל הזירה שותתת הדם שממנה, כך חשב – לא יצליח לצאת בחיים. "זה היה כאילו בבת אחת שלפו אותי מהרחם. רגע אחד הייתי עטוף טלית ותפילין, מוצף בשלווה המגוננת שבתפילת השחרית, ורגע אחרי היכו לי באוזניים צרחות יהודים שנטבחים. אלה קולות שילוו אותי עד יום מותי".

עד היום לא ברור לו מדוע בחר להישאר על עמדו, ולהמשיך להתפלל – כשהמחבלים ימ"ש פצחו ביריות. "לא יודע להסביר, זה היה חזק ממני. היה חשוב לי להשלים את התפילה", הוא אומר.

כשהמחבל התקרב אליו והכה בו בגרזן, כל מה שהיה מסוגל לעשות הוא לכסות את הפנים המגואלות בדם, ולצעוק: 'לא' מחריש אוזניים. "המחשבה שעברה בי היא שמכאן אני לא יוצא בחיים. וכשהכל נגמר, שכבתי בתוך שלולית של דם, עטוף בטלית. יד שמאל שלי הייתה מנותקת מהגוף כתוצאה ממכות הגרזן, והדבר היחידי שקשר אותה אליי - היו התפילין".

אז איבד את ההכרה.

בבית החולים עבר ניתוח מסובך בן שמונה שעות, שרק בנס עבר בהצלחה. הרופאים חיברו את היד לגוף, אך לא בזה נגמרה מסכת הייסורים שלו. לאחר הניתוח נשלח הרב מועלמי לתהליך שיקום שמטרתו העיקרית הייתה להחזירו לתפקוד מלא, כמה שיותר מהר. אבל הדרך לא הייתה פשוטה. "תחושת הייאוש הייתה עמוקה, והייתי תלוי לחלוטין באחרים. היד נראתה כמו גוש בשר נפוח וחסר תועלת. הכאבים היו בלתי נתפשים, ובשלב מסוים אפילו התייעצתי עם אשתי, ושקלתי לבקש מהרופאים לוותר עליה".

תחושת התסכול גברה כאשר לכל אלו נוספו כאבי תופת כתוצאה מפגיעת בראשו – שגרמה לחוסר יציבות ולאובדן שיווי משקל. "כאב לי כל כך. הגוף היה חלש, וגם הנפש", אומר הרב אך כמעט באותה נשימה מוסיף, שבדיוק אז קיבל את ההחלטה המכרעת להתמודד. החלטה שלדבריו שיפרה משמעותית את סיכויי ההחלמה. "אני הייתי על סף לוותר. הכאב הכריע. אבל כמו בזמן הפיגוע, כשהייתי בטוח שזהו, שמכאן אני לא יוצא – גם כאן הושיט לי הקב"ה יד, ורגע לפני שוויתרתי, בדרכו המיוחדת הראה לי את הדרך.

"גם אם חשבתי לוותר, מבחינת צוות השיקום של הדסה הר הצופים, זאת לא הייתה אופציה. אני זוכר את אחד הרופאים שאמר לי: 'כבוד הרב, כאן לא נחים, כאן עובדים'. הם היו אמפתיים אבל קשוחים. הם ידעו בדיוק מה נדרש לעשות ולא התכוונו לתת לי לוותר או לשקוע".

כיום, לאחר שהשלים את תהליך השיקום, וברוך ה' מרגיש הרבה יותר טוב – מסר אחד שגור בפי הרב. מסר אותו צריך להפנים כל יהודי באשר הוא, ואין זה משנה מה עובר עליו בעולם הזה. "אני מאמין שאם הקב"ה היה רוצה, הייתי מת. אבל אני חי כי יש לו עדיין תפקיד בשבילי, בעולם הזה. אמנם הדרך עדיין ארוכה, אבל הדאגה והאהבה שעטפו אותי מכל עבר, נתנו לי את הכוח להצליח במסע. וכשאני מסתכל על המקום בו הכל התחיל והיכן אני נמצא היום, המאמץ השתלם".