איך הגיב הגרא"מ שך כאשר ביזה אותו אחד המתפללים?

"אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי שלום בארץ" (ויקרא, כ"ו ג' ו')

בשם רבו הגאון רבי יחזקאל אברמסקי הביא הרב פירוש על דברי חז"ל (נזיר, דף ס"ו עמוד ב')  "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

היה זה, סיפר הרב, כאשר הרב אברמסקי זצ"ל סיים את מסכת יבמות וכשהגיע בהדרן שלו לפסוק הנ"ל, אמר שבוודאי אין הפירוש שאם תלמיד חכם שומע על בעיות בשלום בית במקום כלשהו, הוא צריך להטריח את עצמו ללכת לשם כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, אלא - הטעים הגאון זצ"ל - יש לפרש את הפסוק בדרך זו:

הסיבה הגורמת לאנשים לעמוד על שלהם ולהיכנס למריבות עם הזולת, היא בשל ריקנותם מכל תוכן ומכל זיק של פנימיות רוחנית. אדם המרגיש את עצמו מלא וגדוש, לא יתווכח עם זולתו על דברים פעוטים שאין בהם ערך.

לכן, תלמידי חכמים, בעצם מהותם, מרבים שלום בעולם, כיוון שהשמחה האופפת אותם והסיפוק על שהם זוכים לשקוד על התורה ועל העבודה, מונעת בעדם מלהיכנס למריבות עם השני.

הזדמן לי פעם, המשיך הגר"י זילברשטיין, לראות את מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך שליט"א מגיע להתפלל במנחה בשבת בביהכנ"ס הגדול בבני ברק. ראש הישיבה התיישב במקרה על כיסאו של אדם פלוני וכיוון שהאיש ההוא לא הכירו החל לצעוק עליו בקולי קולות על שהעז לגזול את מקומו.

מה הופתעתי לראות את מרן שליט"א מחבק ומנשק את מי שהתרגז עליו, ובמקום להשיב לו כדרכם של אנשים מנה אחת אפיים, הודיעוֹ בנחת שלא ידע כלל שהכסא ההוא שייך לו, ואם היה יודע כמובן שלא היה מתיישב שם וכו'.

אפשר היה לראות בעליל כיצד תורתו של מרן ראש הישיבה ממלאת את כל יישותו ולכן רוגזו וחרון אפו של האיש לא דיברה אליו כלל, עד שהיה מסוגל לחבקו ולנשקו ועוד להרעיף עליו ברכות עד בלי די.