פרשת כי תצא: גם מהבלים וזוטות צריך לדעת להיפרד כמו שצריך

כבר הזכרנו את דברי הקדמונים שחודש אלול הוא חודש האהבה, וכי דרשו את הפסוק 'אני לדודי ודודי לי' (דודי = אוהבי) ראשי תיבות אלול.

בחסידות מופיע רעיון נוסף המתאר את האפשרות להתקרב לקדוש ברוך הוא בחודש אלול בתיאור שבעת הזאת 'המלך בשדה...'. הוה אומר: הוא נגיש לכל, אין צורך במעבר מערכת שוערים ושלישים, אין צורך בתור לראיון, בזמן שבו המלך יוצא מארמונו ויורד אל העם הוא זמין כמעט ללא הגבלה, לכל הפחות לראות אותו בודאי אפשר ודי בקלות גם להתקרב ולדבר...

גם הקדוש ברוך הוא מתנהג כמו מלך שמעת לעת יוצא אל השטח ויורד אל העם. הנהגה זו היא הנהגת חודש אלול, הארת י"ג מידות של רחמים מופיעה ומקרבת בינינו לבין הבורא במידה כזו שמקילה את הגישה. (לעומת זאת בימים הנוראים 'המלך בארמון' הוא מתגלה במלא תפארתו אולם בפחות נגישות).

החכם מנצל את ההזדמנות ופוגש את המלך, גם אז הוא איננו מתעסק בזוטות אלא פונה ואומר: 'אחת שאלתי... אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו...' מבקש לזכות להיות מיושבי בית ה' וגם כשהמלך ישב בהיכלו ימשיך להיות מרואי פניו...

הבכי והקירבה

יחד עם הדברים דלעיל אנו מוצאים גם התייחסות שונה לחודש אלול בספר הזוהר בפרשתנו. בתחילת הפרשה נאמר: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנו ה' אֱלֹהֶיךָ בְיָדֶךָ וְשָבִית שִּבְיו. וְרָאִּית בַשִּבְיָה אֵשֶת יְפַת תֹאַר וְחָשַקְת בָהּ וְלָקַחְת לְךָ לְאִּשָה' לדעת האור החיים   בדבריו המבוססים על ספר הזהר  - נרמזת כאן גם מלחמתו האישית של האדם בימי חייו, המלחמה בכוחות החומריים. כאשר 'אשת יפת תואר' מסמלת את הנשמה היפה והטהורה.

האדם יורד לעולם הזה וכאן נכונה לו מלחמת החומר והרוח.  עם תחילת התפתחותו הוא מרגיש את הנטיות היצריות, כל גיל והתשוקות שלו... הוא עלול לשכוח או לזנוח את הנשמה עד כדי שלא יהיה מודע אליה. רק כאשר הוא משתלט על האוייב בסייעתא דשמיא, ו'שובה את שביו', הוא מגלה לפתע את הנשמה, את האשהיפתהתוארשלו, לפתע מתעורר בו החשק לרוחניות והוא  חושק באותה נשמה יפת תואר למען תהיה לו לבת לויה ולאשת בריתו...

 וכאן מגדיר הזוהר את הרמז בפסוק 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' כמתייחס אל חודש אלול, כביכול זהו חודש הבכיה...

האם המכוון הוא לבכי של צער וחרטה? יתכן שגם לכך הכוונה. צריך להדגיש שהקירבה אל ה' מלך מלכי המלכים - גם כש'המלך בשדה' – דורשת מהאדם איזו הכנה, אי אפשר להיות מרואי פני המלך בכל מצב שהוא כאשר אתה לבוש בבגדים מלוכלכים, ולכן בהחלט נדרשת איזו תנועה של תשובה.

אך יותר נראה ממשמעות המשל של 'ובכתה את אביה ואת אמה' - כי זהו בכי של פרידה מכל התשוקות והמאוויים בטרם סילוקם הסופי ממערכת החיים.

...כאשר פוגשים את המלך בשדה ונדבקים באהבתו, לאחר שמשתוקקים אליו 'בבחינת אני לדודי' - או אז מתעוררים למחשבה מחודשת על החיים ומגיעים להחלטה שלמען הקשר עם בורא עולם כדי לוותר על כל אותן תשוקות של זוטות בחיי העולם הזה, שאינן דומות כלל לעונג של אהבת ה' ולחיי הנצח המובטחים. אנחנו נפרדים מהבלים אלה, אולם לא עושים זאת באיבחת מחשבה. ראשית נותנים לנפש לעבד את הנתונים ולבנות תהליך של פרידה והשלמה עם העולם שחלף, ואז אפשר באמת לבסס חיים חדשים...

מפלאי הגילויים הפסיכולוגיים

ניתן להתפעל מחכמת הפסיכולוגיה שהתורה מגלה גם בפשוטם של דברים וגם כשהיא נלמדת על פי הרמז.

רק במאה האחרונה - ואולי במידה רבה רק בעשורים האחרונים - גילתה הפסיכולוגיה את החשיבות של תהליכי פרידה ואבל. רק לא מכבר התחילו לייחס חשיבות להפנמה ממושכת ולעיבוד של כל אבדן ובתקופה מאוחרת יותר – לייחס זאת גם לתהליכים שעוברים על אדם ברצונו. התורה מגלה בפרשה זו את הצורך של עיבוד הפרידה והנהגת אבל על העבר במצבים כאלו של ניתוק. לא בהשכחה ובהכחשה - אלא בהתמודדות חזיתית ועיבוד פנימי תוך כדי בכי ואבל.

יתירה מזו התורה מגלה לנו את מקומו של היבט פסיכולוגי זה גם במערכת התשובה. גם כשאדם מחליט על שינוי באורח חייו, גם אם הוא מחליט לאמץ את חיי הנשמה על פני תאוות הגוף ומאוייו, אל לו לעשות זאת ב'זבנג וגמרנו'. הגוף עלול להתמרד. וגם אם לא - תהליך השינוי וההתנתקות ישאיר קרע ופצע. לעקור אורח חיים או חברה זהו ניתוח בנפש והיא נזקקת לתהליך הסתגלות וגם להפנמה ועיבוד.

אכן, תורה מלשון הוראה... אשרינו שיש לנו מורת דרך כזו.

הרב מנחם יעקובזון הוא ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד.

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.