"אבא, תסתיר אותי מכל המפלצות"

שוב אני בורחת אל הדפים, אליך. מבקשת שתסתיר אותי מכל העולם, שתחביא אותי מתחת לשמיכה העבה של ימי ילדותי. המקום היחידי שקלט אותי אליו, ניחם והגן והרגיע. שוב אני בורחת מפני אנשים, מפני כעסים, מפני מבט לא רואה, לא מבין, לא אוהב. אבל הפעם, לא כמו אז, יש לי לאן ללכת. עכשיו אתה פה, ואנחנו יחד, והמילים הן מסתור אמתי.

הן לוקחות אותי פנימה, אל העיגול הרחוק מכל מה שבחוץ, הן השביל למקום המפגש שלנו, שאיש לא יכול להבחין בו.

כשהייתי קטנה והייתי בורחת, נהיה העולם שחור-לבן של סרט עצוב. הצבעים נעלמו, הקולות השתתקו, הלב נעצר והכול מת. הפסקתי לנשום לכמה ימים. היום אני עדיין מפסיקה קצת לנשום, אבל במקום למות אני בורחת אליך. מתחבאת אצלך ועוצמת עיניים. בוכה. תסתיר אותי, אבא, מכל המפלצות.

אני אסתיר, אתה אומר, אל תדאגי. אהרוג ואשמיד את כולן.

מחבק חיבוק ארוך, מרגיע את הדופק המבוהל ואחר כך שואל בעדינות: אבל אולי בכלל אין מפלצות? בואי נבדוק, נדליק את האור. מתחת למיטה, מאחורי הארון, מעבר לווילון. רואה? אין כאן אף אחד אמתי.

הכול את נושאת בתוכך, הגיע הזמן לשחרר...
 
המילים שלך חגות סביבי, ואני טומנת את עצמי עמוק יותר אצלך. מאז שאני קטנה אני פוחדת, תמיד התחבאתי מכל העולם, ועכשיו אתה רוצה שאפסיק ואגדל? איך זה יהיה בכלל?
 
זה יהיה טוב, טוב, הכי טוב שאפשר. יהיה מואר ונפלא ומאושר. יהיה עולם בצבעים, בשירים, עם בתים שעולים ובתים שיורדים, בתים בטוחים ובתים פוחדים, בתים נינוחים ובתים מתוחים. זה לא שהכול יַוְרִיד לך, מוורוד של גאולה רצופה, תמיד יהיו בשירך הבדלים שבין תקופה לתקופה. אבל בכל העיקולים, בכל הבלבולים, נהיה שנינו יחד בשביל של המילים.

יחד נלך מכאב לכאב, יחד נסיר השמיכה מן הלב, יחד נגדל ונרגיש ונדע. אין שום מפלצת בחושך, ילדה.