שמש בית הכנסת היה לוקח מדי לילה את הלחמים

"והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (ט"ו ו')
 
אחד הסיפורים המפורסמים בענייני אמונה נסוב על אותו יהודי תמים ששמע מפי רבו על החובה להקריב לחם הפנים ובתומתו כי רבה לא הבין שהיה זה רק בזמן שבית המקדש היה קיים. מאותו יום ואילך, היה מביא כל לילה שני לחמים לבית הכנסת והניחם ליד ארון הקודש.
שמש ביהכנ"ס שראה את מעשהו של היהודי, היה בא בסתר ולוקח הלחמים לבני ביתו, והיהודי שלנו היה בטוח בכל מאת האחוזים שהקורבן שלו עלה לשמים לריח ניחוח.
וכך נמשך העניין זמן רב, היהודי מביא והשמש נוטל. עד שפעם אחת הזדמן לרב העיירה לראות את המעשה, וכששמע את סיבת העניין, גער ביהודי שיפסיק להביא את הלחמים, כי בעוונותינו לא עת-רצון היא.
בלילה ניגלו לרב בחלום והודיעוהו שיצווה לביתו, כי ניגזר דינו למות, על שמנע מהיהודי להביא את הלחמים. מאז חורבן הבית, כך גילו לו בחלום, לא היה לקב"ה נחת-רוח גדולה יותר מתמימותו של היהודי הפשוט הלזה...
להודיענו, כמה חביבה האמונה התמימה לפני בורא עולם.