החזו"א ממאן לנסוע ב"טרמפ" גם בגשם עז

"אם מחוט ועד שרוך נעל" (י"ד כ"ג)
 
"אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבוזו לי". פסוק זה (שיר השירים, פרק ח' פסוק א') משל הוא, והכוונה שגם אם אנשק למישהו ברחוב, דבר הגורם בדרך כלל לבוז וללעג, אף אחד לא יבוז לי.
מהו הנמשל?
אומר הספורנו: גם אם אלך ברחוב, ואהיה שקוע בלימוד, אדבק באהבת קוני ואשק לו בחיבה גלויה עד שאנשים יחשבו שאינני נמצא בעלמא הדין, דבר הגורם בדרך כלל ללעג ולהדבקת הכינוי "תמהוני" - למרות הכל לא יבוזו לי, יבינו שאיני תמהוני, אלא אדרבה ואדרבה; הנני עוסק בדברים שהעולם קיים עליהם.
זכורני, כשהייתי נער צעיר, ולמדתי בישיבת סלבודקה, ראיתי עם עוד מספר חברים את החזו"א זצ"ל משרך דרכו ברגל סמוך לבית החרושת "דובק". היה זה ביום חרפי עז, כשהגשם המטיר על הארץ בחזקה והקור חדר לעצמות.
לפתע עצרה משאית של חברת "ארדי", (כיום - בית חרושת לסרדינים בהרצליה, כמדומה), ונהגה הציע לחזון איש להסיעו לביתו.
אדם אחר היה "קופץ" על הטרמפ הנהדר שהזדמן לו. מרן זצ"ל לא עשה כך.  אנחנו שמענו ששאל את הנהג: "האם מותר לך לעצור ולהסיעני? האינך שכיר אצל בעל הבית"?
הנהג לא איבד את עשתונותיו והגיב בבטחון: "אם בעל הבית שלי היה יודע שאני מסיע את החזו"א, לא היה ניאות לכך"?!
והחזו"א בשלו. מסרב לעלות לרכב.
"מסור לבעה"ב שלך תודה רבה..." (על כך שהיה מסכים, אם היה יודע...), אמר, והמשיך להלך בין טיפות הגשם.
איך מגדירים מעשה שכזה?
"אמצאך בחוץ, אשקך, גם לא יבוזו לי"!
הנהג לא לעג. הוא הבין שמדובר במלאך אלוקים ולא באדם מן השורה, ודביקותו של מרן זצ"ל בכל דקדוקי ההלכה, לא ביזתה אותו בעיני הבריות.