תשמרו היטב על השמחה שלכם

בקצה חנות התאורה עמדה אביגיל טרוטת עיניים, ממצמצת בעייפות. מותשת מכל ההתרוצצויות שחוותה לאחרונה, באפיסת כוחות גמורה. פרויקט השיפוצים מורכב מפרטים רבים כל כך, והנה היא כבר בסוף. החשמלאי נאות להתקין את גופי התאורה, והיא רוצה לממש את ההטבה הזו. שלמו לו הרבה כסף, הוא מסכים לעשות את המלאכה עד הסוף. אז למה היא מעכבת אותו? מה קשה כל כך לבחור גופי תאורה? מתברר שזה די קשה, לפחות בעבורה. היא לא מסתדרת. היא לא יודעת להחליט.

האופנה העכשווית של גופי התאורה מציעה מגוון של אהילים המחפים על האור בכל דרך אפשרית. והיא רוצה אור, אור בבית. כל גופי התאורה היפים והחדשים מצמצמים את אפקט האור בצורה משמעותית. חבל. מסיבה זו היא אינה מצליחה לבחור. ואין לה כוח. אפרים בעלה מתקשר לזרז אותה. כבר אין לו כוח לעיכובים האלו. שתבחר כבר ודי. למה היא עושה עסק? "תחליטי כבר. לא אכפת לי כמה זה יעלה. העיקר תחליטי".

אוף, היא כועסת על עצמה. אמורה הרי להיות מאושרת לגמרי. איזו אישה מפונקת שאומר לה בעלה רק לקנות. הרי בבתים רבים מתחננת האישה, ומי בכלל יכול לחדש גופי תאורה סתם ביום בהיר. עשיתם שיפוצים, ולא רק זאת, אלא שאת מוזמנת לבחור כטעמך את גופי התאורה. בעלך לא מתערב לך, הוא סומך עליך, הוא מאפשר לך, הוא מחכה שרק תבחרי.

לפחות את הנברשת לסלון הוא ביקש שתבחר. אז היא מסתכלת על כל המבחר הגדול ומסתנוורת. העיניים כואבות לה. נו, תחליטי כבר.

אבל אין לה כוח. אחרי כל ההחלטות, זה כבר מעל לסף הסבלנות שלה. כבר בחרה כל כך הרבה דברים: בחרה אריחים וכלים סניטרים. בחרה צבע לקירות וברזים וכיורים, בחרה דוגמת שיש ובחרה רהיטים. בחרה טפטים ובחרה כל כך הרבה דברים. זהו כבר אין לה כוח לבחור דברים ולהחליט החלטות. נגמר לה הריכוז ואין לה כבר סבלנות. לא רוצה לשמוע מוכרים ולא רוצה להתייעץ עם אנשים. אין לה כוח, די!

נשענה על כמה ארגזים, והתנשפה בעייפות. די, נמאס. התבוננה סביב בחוסר כוח להמשיך.

בפתח החנות נראתה משפחה מאושרת בהרכב מלא: אבא, אימא, שני בנים ושלוש בנות. כולם נוצצים עם עיניים זוהרות וארשת פנים מאושרת לגמרי. נראה היה כאילו נכנסו לאולם שמחות לכבוד אירוע משפחתי. "איזה כיף שהגענו לרגע הזה!" קראה הבת הקטנה. "כבר חשבתי שזה לא יגיע לעולם." "אמרנו לכם שאנחנו חוסכים לזה", אמרה האם. "שקל הצטרף לשקל, והנה יש לנו נברשת לסלון".

(צילום: shutterstock)

המשפחה המאושרת צעדה תחת לתצוגת הנברשות ולא ניתן היה לדעת מי קורן יותר. יש סיכוי גדול לכך שפניהם זהרו יותר מכל הנברשות שבחנות. הם צעדו בהתפעלות וסקרו את המנורות אחת לאחת. הם נהנו להשוות ביניהן ולהחליט בזהירות והתרגשות מופלגת. לאחר דקות ארוכות סיכם כל אחד את דעתו וההחלטה נפלה כדעת הרוב. הם ניגשו לקופה עם הנברשת הנבחרת ולא הצליחו לכלוא את החיוכים הגדולים. בקופה עמדה משפחה שלמה זורחת והאבא שילם. הם יצאו ואת הקופסא הגדולה נשאו כשם שנושאים כלה. החליפו ביניהם דיבורים מחוייכים והילדים גאו בצחוק נרגש. אל האוטו בחוץ נכנסו כולם ומבטה של אביגיל עדין מלווה אותם. איך זה שהם כל כך מאושרים? אולי זה בגלל שהם בחרו נברשת אחת, ולא גופי תאורה רבים...

חווייתה של אביגיל מביאה למסקנות מחייבות. שמחה לא באה דווקא עם הדברים הגדולים, אלא להפך. קל יותר ושכיח יותר למצוא אותה בקרבת הדברים הקטנים. רכישת ענק של גופי תאורה חדשים לבית אינה מצליחה תמיד לשמח כמו קניה של נברשת אחת שחיכו לה. המשפחה המאושרת מהווה דוגמא לשמחה גדולה שפורצת דווקא אחרי המתנה והערכה לדבר שיודעים לייקר.

לא בפעם אחת

ז'קלין, הסבתא האוהבת מצרפת, התקשרה לבית בנה וכלתה. שרה הנכדה הרימה בקול פעמונים.

"מה שלומך מותק? קיבלת את החבילה ששלחתי?"

"תודה רבה סבתא! החולצה היפה ששלחת, לבשתי אותה בראש חודש וכל כך נהניתי!"

"החולצה?" חזרה הסבתא על מה ששמעה, בחוסר הבנה. "איך המעיל? והשרשרת? ושתי החליפות? והשמלה? והנעלים התואמות? ומה עם ערכת הלורדים הענקית? מה פתאום את מתלהבת דווקא מהחולצה הלבנה שסתם הוספתי ברגע האחרון?"

שרה לא הבינה מה רוצה ממנה סבתא. אבל היא היתה ילדה חכמה ועדינה. "סבתא תודה רבה. את הסבתא הכי טובה שיש בעולם ואת שולחת תמיד דברים הכי יפים".

"אבל מה עם כל הדברים? מדדתם? זה טוב עליך? את אוהבת את הנעלים?"

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

שרה נבוכה. "מאוד", היא אמרה ומהר הזעיקה את אמא שלה. "אמא--- סבתא רוצה אותך בטלפון---"

אמא של שרה נגשה. היא התנצלה ותוך כדי דבריה הובנה גם לשרה התעלומה. לימים, כאשר תהיה אמא בעצמה, אולי תזכור משהו ממה שלמדה ברגע הזה.

"את שלחת דברים נפלאים. כל כך יפים וכל כך בשפע. חשבתי לעצמי: אם אראה לשרה את הכול בבת אחת, היא תתבלבל מרוב דברים. היא לא תשים לב לכל פרט ולא תשמח בכל דבר בפני עצמו. לכן החלטתי שלא לתת לה הכול בבת אחת. החבילה הגיעה בערב ראש חודש, אז קודם כל הוצאתי את החולצה היפה הלבנה. זו חולצה שמתאימה לראש חודש. בבית הספר של שרה לובשות כל הבנות חולצות לבנות בראש חודש. אז קודם כל נתתי לה את החולצה הזאת. אמרתי לה שסבתא שלחה לה חולצת ראש חודש. אם היתה רואה את כל החבילה, בכלל לא היתה מתלהבת מהחולצה. אבל ככה היא ממש שמחה בחולצה, התלהבה, שמחה, התרגשה וחידשה אותה במרץ. הלכה לבית הספר קורנת וכל אותו היום היה לה מצב רוח מרומם. את שאר הדברים שמרתי בארון למעלה. את החליפה הראשונה אוציא לשבת, את השמלה לקראת החתונה, וכך גם הנעלים. בכל פעם תתחיל השמחה מחדש, פשוט רציתי שהיא תהנה יותר".

חכמתה של הכלה דווקא ממש מצאה חן בעיני הסבתא. לא שהיא חשבה על זה פעם בעצמה. בתור סבתא היא תמיד חושבת לשלוח כמה שיותר, להרעיף ככל הניתן. אבל הכלה שלה די חכמה. הנה הילדה מתרגשת מן החולצה הלבנה, וככה תהנה מכל פריט בחבילה. היא עצמה לא היתה אוזרת סבלנות כך, אבל אם לכלה זה מתאים – נותר לה רק להעריך.

מה שנכון לגבי חבילת הבגדים מצרפת, נכון גם נכון לכל פרט בחיי היום יום שלנו. דווקא דברים קטנים יכולים להזהיר שמחה ואור בלבבות, ודווקא כאשר מייקרים אותם כראוי.

שני ילדים יורדים למטה בליל שבת עם שקיות ממתקים.

לאחד יש ממתקים בשפע, חדישים וססגוניים, ממיטב יצרני חו"ל. הוא מתפנק לו מן השפע הגדול והרבגוני. הוא מרוצה, אבל מקנא באח שלו שקיבל קצת יותר.

לעומתו מגיע ילדון עם שקית פשוטה עם במבה. אמא שלו לא מכינה שקית מפוצצת כמו החבר. אבל במשך השבת היא מחלקת להם שוב ושוב ממתקים. בכל פעם ממתק אחד, וזה משמח במיוחד.

מה באנו להגיד? זה לא הזמן שבו מחלקים את הממתקים, אבל זה השכל לייקר כל אחד מהם בפני עצמו. זה לא העיתוי שקובע ולא הרמה והמחיר. זה הכוח להעריך את הדבר ולתת לו את המקום הנכבד והמשמח.

חולצה לבנה

אם הזכרנו קודם את החולצה הלבנה בראש חודש, הרי שהיא מהווה גם דוגמא מצוינת לרעיון שמאחורי כתבה זו. עצם העובדה שלובשים חולצה לבנה בראש חודש הרי שיש בה חידוש של כבוד ליום הגדול הזה. עלולים היינו לשכוח מן החגיגיות שבתאריך הזה, אבל החולצה הלבנה מאפשרת לנו לזכור ולשים לב לחשיבות של היום ולייחודיות המקודשת שבו.

במסיבה מיוחדת שערכו בתלמוד התורה של בני היה ציון היום הגדול שבו החלו ללמוד גמרא. זה יום משמח מאוד, והמחנך החכם ערך אותו בצורה משמעותית לילדים. הוא הודיע מראש להגיע בחולצות לבנות, אבל לא הסתפק רק בזאת. כל הילדים נדרשו להביא ממתק מהבית. המחנך הכניס את כל הממתקים לקופסא ענקית. הוא הראה לילדים: כל הממתקים הם לכבוד התחלת הלימוד החדש, לכבוד התחלת הלימוד בגמרא. הילדים רקדו ושמחו, אבל את כל הממתקים הם לא קבלו. "כל יום", כך אמר המחנך המיוחד הזה, "כל יום נעשה לנו מסיבה קטנה לכבוד הזכות ללמוד גמרא. כל יום בחודש הקרוב נחלק ממתק אחד". כך הפכה מסיבה אחת חד פעמית גדולה ובומבסטית לשמחה מתמשכת המאירה את השגרה באור מיוחד ומרגש, בבחינת 'כל יום יהיו בעיניך כחדשים'.

ארבעים ממתקים. ארבעים מסיבות!

מחכים

בימים אלו שבהם מצוות השמחה היא מצוות הזמן, וכולם משתדלים לדבוק בה, זה הזמן להתחקות אחר סודה של השמחה. לא מכוניות רועשות עם מוזיקה הן שתדלקנה את השמחה הפנימית בעומק הלב. לא הסעודות העליזות הן שתקבענה את השמחה כדיירת קבע בנשמתנו. יש מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ועל מנת להגיע לדרגה הזאת צריך להשקיע.

רוצים לשמוח? נעבוד על זה. רוצים לשמוח? נשקיע בזה. השמחה יקרה כל כך, מרוממת טפח וטפחים מעל, וכמו דברים יקרים בעולמנו – לא מקבלים אותה חינם.

אחת הדרכים להגיע אל השמחה היא לייקר כל דבר, לצפות לו, להעריך אותו.

מנסים לא פעם לשמוח בשל סיבה חולפת. אפשר. אבל רוצים שהשמחה תישאר. שלא תחלוף מהר כמו הממתק. שלא תתפוגג לה כמו בלון ההליום של מסיבת יום ההולדת. בשביל זה צריך לשים את האצבע על הנקודה המשמחת באמת.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

לשירה ערכו מסיבת יום הולדת מיוחדת. הסיבה למסיבה לא היתה הכי משמחת בעולם, היא היתה דווקא כרוכה בכאב רב ובחמלה עצומה. שירה עוברת תקופה קשה של טיפולים כימותרפיים, ובשל כך נצלו חברותיה את ההזדמנות וערכו לה מסיבת יום הולדת יוצאת דופן. ציון הדרך של יום ההולדת הזה גרם להוריה עוד דקירה של כאב. הנה מלאו לילדה שלהם עשר שנים, ואיפה היא נמצאת. הבלונים הפריחו את שממת המחלקה וקולות המוזיקה בקשו להפר את השקט בבית החולים. אמנם אין זו המסיבה הראשונה שמבקשת להפיח חיות במקום הזה, ובכל זאת הפעם הצליחה השמחה לפלס לה דרך אל הלבבות.

איך זה קרה? בחכמתם ידעו הוריה של שירה להצביע על הנקודה הנכונה, זו שממנה באמת אפשר לשאוב שמחה. הם לא אמרו לה: תראי כמה הבלונים יפים או: הזמרת הזאת לא באה לשיר בסתם יום הולדת, רק אליך היא באה מכל החברות.

הם השכילו לומר את המשפטים המשמחים באמת, אלו שיש בהם כוח לגרש את העצב ואת הבדידות: "תראי שירה כמה אוהבים אותך. תראי שירה איך רוצים כולם שיהיה לך טוב. איך כולם רוצים שתשמחי". האהבה והאכפתיות הם אלו שבאמת יכולים לגרש מן הפחד ומתחושת הכאב. הם אלו שיכולים להסיח את הדעת לא רק לרגע אלא לאורך זמן, מכיוון שיש להם היכולת לפנות את המקום למחשבות חיוביות ומחזקות.

הפתעה קטנה בכוונה

המחנך הדגול של בני מחלק להם הפתעות מדי פעם. מדובר בפרסים שונים שמטרתם לחבב את הלימוד ולרומם את האווירה. לא פעם זקוקים הילדים לזריקת מרץ שתעודד אותם לשקוד על תלמודם. המחנך עורך להם מבצעים נפלאים ורותם אותם להתגייס למטרות המקודשות של לימוד ושינון דברי התורה הקדושה.

לכל מבצע יש יעד ומי שעומד באתגר בכבוד משיג את הפרס הנכסף. כך למשל השקיעו הילדים בשינון משניות ובחזרה על פירושים רבים, כל זאת כדי לקבל את הפרס המובטח. האומנם זה הפרס?

הילד שלי בא הביתה בעיניים נוצצות, זוהרות משמחה. הוא התרגש עד בלי די כי הוא זכה בפרס! "איפה הפרס?" שאלתי לתומי, מצפה לראות משהו זוהר או מאיר או נדלק או משמיע קול. הרי בדורנו השכלולים הרבים מאפשרים לחנויות 'הכל בשקל' להחזיק במוצרים אטרקטיביים למדי. ילדים היום מבינים בפרסים, אם הוא מתלהב כל כך, בטח היה זה פרס שווה.

הבן שלי מוציא מן התיק נייר טישו מגולגל. בתוכו ספון הפרס, משל היה יהלום קטן ויקר. הוא פותח את קיפולי נייר הטישיו וחושף למולי: עדש.

כן, עדש! הילד המפונק שלי, שבביתנו יכול לקבל עדש בכל עת מצוא. הוא מאושר מעדש!

ואז הוא מצטט לי את דברי המחנך שלו: "זה לא העדש, זה הד"ש! זה ד"ש מההשתדלות שלכם, זה ד"ש מההצלחה שלכם".

אבל תאמינו לי שהעדש עצמו היה יקר בעיני הילד שלי, ושווה יותר ממיליוני עדשים שקונים בחנות. הוא נדמה לבני כיהלום, כי המחנך חילק אותו כמו יהלום. הוא היה בשבילו רב ערך, כי הוא השקיע בשבילו וטרח והשתדל. הוא הפך לדבר יקר דווקא בגלל המחיר הרב שנדרשו לשלם כדי לקבלו.

אנו חיים בעולם של מותגים. אם דבר נקוב במחיר יקר, הרי שכולנו נוטים להאמין בשוויו הרב. "זה עזבי", אומרת לי מוכרת אחת. "עזבי את זה, זה סתם חיקוי סיני". שאלתי אותה מה יש? מה אכפת לי לקחת חיקוי סיני? אולי זה גם בסדר? היא לא ידעה לענות רק חזרה על עצמה שוב ושוב: "את רואה את המחיר, תביני שהשווי בהתאם".

אז גם בחיים שלנו. אם יש מחיר גבוה, הרי שיש למה לחכות. אם משקיעים ומצפים הרי שכולנו כבר דרוכים לחוש בטעם המיוחד ולהתלהב.

חברה סיפרה לי שאצלם מכינים ריקוד לכל חתונה של בת דודה. לא בשביל הרושם, אפילו לא רק בשביל השמחה של הכלה. המטרה הראשונית שלהם היא לפתח את הציפיה מראש, את ההתרגשות. הילדות מרגישות חלק מן החתונה. הן מכינות ומתאמנות בעצמן, וכך יש להן ההשתתפות האמיתית עם הציפיה. ההנאה שלהן גדולה הרבה יותר אחרי השקעה אישית מצדן. היא מספרת לי שמאז התחילו להכין ריקוד לכל חתונה, הפכה חתונה להיות משהו הרבה יותר משמעותי. הילדות סופרות את הימים לקראת החתונה ומרגישות מתוך ההשקעה שזה יום מיוחד ומצופה. יום שמחכים לו באמת.

אז בימים אלו שבהם אנו משתדלים להרבות בשמחה, הבה נמקד את המבט לדברים הקטנים המשמחים, נזכור להפנות אצבע לשמחה האמיתית הנובעת מן הכוחות הטובים שקיימים בעולם. נלמד לייקר דברים, לצפות להם, להעריך אותם. כך נוכל בסיעתא דשמיא לשמוח עמם ולשמר בתוכנו את השמחה.