לבד ברכבת של קהיר, מלחמת העצמאות: סבתא שלי, רוזה גבאי ז"ל

ביום הכרזת המדינה, סבתא רוזה ז״ל עדיין חיה במצרים. היא נסעה ברכבת מקהיר לפגוש את סבא, שחיכה לה באלכסנדריה. לפני שעלתה לרכבת, היא עברה בחנות תכשיטים. המוכר אמר לה שאלה זמנים מסוכנים, ושמוטב לה להסיר את השרשרת שענדה, שעליה היה כתוב בעברית ״שמע ישראל". אבל סבתא לא הסכימה לוותר על שם השם בשרשרת שלה, ורצתה שהוא היה איתה תמיד, בכל דרך – אז היא קנתה שרשרת שעליה היה כתוב בערבית "מאשה אללה", השבח לאל .

סבתא המשיכה לתחנת הרכבת, והמתינה שם שעות. היא לא הבינה מדוע היא לבד, ומדוע הרכבת הריקה לא יוצאת לדרכה. ואז, בבת אחת, התמלאה הרכבת בגדודי חיילים ערבים, שיצאו למלחמת השחרור, מקווים להשמיד את מדינת ישראל. והיא איתם בקרון, אשה צעירה, יפה ובודדה, בין כל החיילים המשולהבים ביצר לחימה.

סבתא שלי רוזה גבאי ז"ל

כל הדרך הם צעקו וקראו, מוות ליהודים. וסבתא שלי, בזכות השרשרת שבהשגחה פרטית רק החליפה ולא הסירה, ועליה כתוב בערבית השבח לאל, ישבה בקרון ביניהם. תוך כדי שהחיילים מדברים ביניהם ומאיימים שישחטו כל יהודי שייתקלו בו, שאלו אותה, ומה את עושה פה? והיא, בעוז רוחה, בתושייה שבורכה בה, אמרה שהיא אחות מתנדבת. החיילים שמרו עליה כל הדרך, דאגו שתישן ותנוח ולא הטרידו אותה, עד שהגיעה בשלום למחוז חפצה.

הסיפור הזה יכול היה, חלילה, להיגמר אחרת לגמרי. בעקבות הסיפור הזה, שהמחיש להם שאין לנו ארץ אחרת, סבתא וסבא שלי ברחו ממצרים עוד באותו היום. הם השאירו הכל שם, ועלו לארץ. סבתא חזרה וסיפרה לי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים, בשיא ההתרגשות, כאילו שזה קרה אתמול. ואני שמחה על ההזדמנות לחלוק את הנס.

ובזכות ההשגחה הפרטית והדבקות בשם, חייה ניצלו באותו יום.

רוצים לספר עם סבא ו\או סבתא שלכם? שלחו אלינו טקסט, עד 700 מילה, פלוס תמונות, למייל egtail@gmail.com הטורים הטובים ביותר יפורסמו כאן באתר הידברות.