המפתח לשיחה מוצלחת

רובנו יודעים לדבר, אך רק מיעוטנו יודעים להקשיב. מילדותנו הורגלנו לקבל מחיאות כפיים כשהצלחנו להגות מספר מילים, אך נראה כי לא קיבלנו עידוד ושכר על שתיקה והקשבה.

גם האהדה החברתית נתונה לאלו שיודעים לבטא את עצמם בצורה ברורה וטובה. אהדה זו מתחזקת כלפי מי שגם יודע לדבר בקול צלול, המשולב בכריזמה ובכושר משחק. מי שאינו מדבר - אינו קיים מבחינה חברתית, ולכן השתקנים אינם זוכים לאהדה בחברה.

הנחת יסוד מוטעית קובעת כי מי שאינו מדבר - אין לו מה לומר. רבים משוכנעים כי שתיקה היא סימן לחוסר חכמה, חוסר הבנה וחוסר רגישות. התחרות בחברה ובמשפחה היא, בדרך כלל, על זכות הדיבור, דהיינו, למי מותר עכשיו לדבר ומי חייב עכשיו לשתוק ולהקשיב. אנשים להוטים לספר לעולם את הגיגיהם וידיעותיהם. הם גם מעוניינים להפגין את כושר הביטוי והשיפוט שלהם, בהנחה שהדבר מעיד על חכמתם.

לכן, כה מעטה בעולמנו ההקשבה האמיתית לדברי הזולת. אנשים אינם פנויים להקשיב. הם עסוקים בלהשמיע.

אך, האמת היא – שהאדם זוכה להערכה הפנימית והעמוקה ביותר דווקא כאשר אוזנו וליבו כרויים וקשובים למצוקותיו של הזולת בהקשבה אמיתית, עם לב ורגש. הקשבה כזו כוללת השתקה וסילוק של אותו "אני", הצודק תמיד והחכם מכולם המצוי בלב כל אדם שאינו מיומן. הקשבה זו כוללת את היכולת להתעלם ממחשבות מפריעות ורגשות אישיים שליליים. מי שירכוש לעצמו את תכונת ההקשבה האמיתית הזו - יהפוך לאיש חסד, כי הקשבה שכזו היא מצרך מבוקש ונדיר, וכל מי שמעניק אותו לזולת עוסק, למעשה, בגמילות חסד עצומה.

אחד הכלים החשובים ביותר ליצירת הקשבה אמיתית הינו - תשומת לב מוחלטת אל הזולת. בשעה שהזולת מדבר אלינו, אנו צריכים להרגיש כי שום דבר אינו חשוב לנו כעת או טורד את מחשבותינו - לא המשפחה, לא הבנק, לא השכן ולא העבודה - אנו מתעניינים ומהרהרים אך ורק באדם המדבר אלינו. לא די לחוש זאת, יש גם לשדר זאת בקשר עין ובשפת הגוף.

על מנת להמחיש מעט מהי תשומת לב מוחלטת, הבה ננסה תרגיל קצר: נסו להקדיש דקה שלמה של תשומת לב לשעון שעל ידכם, בלי להסיח ממנו את דעתכם. הצלחתם? מסתבר כי הופתעתם לגלות עד כמה קשה לכם להתרכז במשך דקה שלמה בחפץ דומם. אם בשעה שאנו מביטים בחפץ דומם ומשעמם כה רבו הסחות הדעת שלנו ומחשבתנו נדדה אל אין ספור נושאים אחרים - על אחת כמה וכמה שקשה לנו להתרכז בשיחה עם אדם, שקיימים סביבו אין-ספור פרטים העלולים להסיח את דעתנו מתשומת הלב לעניין החשוב והאמיתי. פרטים אלו יכולים להיות שוליים ביותר, כמו: "הוא מזכיר לי את החבר הטיפש שלמד איתי בכיתה ב", "החליפה שלו מלוכלכת", "איך התעקמו לו המשקפיים כל כך?", "גם אני צריך להסתפר" וכן הלאה.

משמעותה של תשומת לב אמיתית היא, שכרגע מעניין אותי רק האדם עימו אני משוחח. דהיינו: רחשי לבו, החוויות שלו, הכשרונות שלו, היכולות שלו וכמובן - הקשיים שלו.

כאשר אדם משיח את לבו באוזני, איני חושב על הרצון שלי להוכיח אותו על שהוא קם היום רק בשתים עשרה, איני נזכר בשכני המעצבן ששמו כשם הנער העומד מולי, או מנסה להיזכר מיהו האדם שהקול של הנער מזכיר לי בדיוק נמרץ את קולו. בשעה שהוא מדבר, אני שם לב אך ורק אליו - אל הנשמה הזכה הנמצאת בתוך גוף הבשר העומד מולי, הנשמה שיש לי תפקיד לעזור לה להתייצב ולהתעלות.

תשומת לב חייבת להיות אמיתית. אם היא מלאכותית, היא אינה מחזיקה מעמד. תשומת לב אמיתית יכולה להיווצר רק אם הבן אדם שעומד מולי מעניין אותי! כאשר דבר מה מעניין אותנו באמת, אנו מקדישים לו תשומת לב, ואנו מסוגלים להתרכז בו ככל הנדרש.

לכן, על מנת להגיע להקשבה אמיתית, עלינו ללמוד לחוש קשר אל נפשו של הזולת, וליצור בתוכנו עניין כלפיו! עלינו להרגיש את נפשו ולהתמקד בתפקיד שלנו ביחס אליו. עלינו לבנות בתוך עצמנו את הכרת השליחות שלנו, ולחזק את שאיפתנו לעשות "משהו טוב" למענו.

אם נבין כי רק על ידי הקשבה מסוג זה נוכל להגיע אל ההצלחה לה אנו מצפים, וכי אין לנו סיכוי להשפיע על נפשו של אדם מבלי ליצור איתו קשר נפשי, ממילא נהיה מעוניינים באמת להקשיב לו ולהבין ללבו. לא רק בשבילו, אלא אף בשבילנו - בשביל ההצלחה שלנו במילוי ייעודנו.

חשוב לציין במסגרת זו: לא הסיפורים שהנער מספר לנו על עצמו אמורים לעניין אותנו, אלא הנער עצמו. דוגמא נפוצה להתעניינות מסוג זה אנו פוגשים בחיי היום-יום: ילדנו הקטן חוזר מבית הספר ומספר בהתלהבות שהיום הוא למד את האות גימ"ל! אנו מקשיבים לדבריו בהתעניינות, מגיבים עליהם בחיוך ובהנאה גלויה ומלטפים את פניו. אמנם, עצם הסיפור על האות גימ"ל אינו מרתק אותנו כלל, אך מכיוון שהילד שלנו מעניין אותנו - אנו מתעניינים בסיפוריו. אם הוא שב נרגש ובפיו סיפור על האות גימ"ל, גם אנו מתלהבים ממנה. לא הסיפור הוא המעניין - אלא האדם העומד מאחורי הסיפור.

נוסף על כך, עלינו להקפיד לשמוע היטב את מה שאומרים לנו. חשוב להתרכז במה שהנער אומר, להקשיב לצלילם של דבריו ולנימה שלהם. לפעמים נימת הדברים תלמד אותנו טוב יותר מהמילים עצמן על המתחולל בלבו פנימה.

שאלה סתמית שהוא שואל, כמו: "למה צריך לעשות את זה?" עשויה להיות שאלה של התעניינות, אבל לעתים תסתתר בה נימה של טרוניה או ביקורת. לכן, חשוב להקשיב בערנות, וכן להעיר מפעם לפעם הערות כגון: "הבנתי מדבריך שאתה כועס, האם זה בגלל...?", וזאת, על מנת לוודא שהבנו את הדברים במדוייק.

באמצעות הקשבה מסוג זה, נהיה מסוגלים להבין כראוי את מצבו של הזולת בכלל ואת מצבו של הנער בפרט, להרגיש את אשר בלבו ולהיות איתו.

שליטה עצמית בשיחה

לא די להבין את התפקיד שלנו כמאזינים. תוך כדי שיחה, עלינו לבצע בדיקות עצמיות תכופות ולבדוק: האם אנו מקשיבים, או שמא אנו מזייפים"? האם אנו מגלים עכשיו עניין בתלמיד, או שמא אנו מהנהנים בראשנו בבלי דעת? אם זיהינו איבוד שליטה וגילינו כי איננו מקשיבים באמת, אל לנו להתעלם מכך. עלינו לעצור את שטף דיבורו של הנער ולהגיד לו: "סליחה, לא הייתי מרוכז, חזור בבקשה על מה שאמרת, חשוב לי לשמוע אותך".

בדיקות עצמיות במהלך השיחה מאפשרות לנו להיות מודעים למידת ההקשבה שלנו, ומונעות מאיתנו לטייח טעויות ולעשות את מלאכתנו רמייה.

מהי שיחה מבוקרת?

אם תשימו לב לצורת השיחה הרווחת בין אנשים, תגלו כי רוב הזמן המוקדש לשיחה עובר באופן סתמי, ללא שליטה וללא תכנון: האחד אומר משהו, השני מתלהב, הראשון משיב והשני חולק, הראשון מתרגז והשני מתגונן. לעתים מתפתח ויכוח עז ובלתי נשלט, שאינו מוביל לשום מקום. רוב השיחות אינן מתנהלות מתוך מטרה מסוימת, אלא המשוחחים "שרויים" בשיחה ומתנהלים בה אוטומטית, על פי אסוציאציות חופשיות בלי שום ניווט. לכן, שיחות כאלו, בדרך כלל, אינן מניבות את הפירות הרצויים ואפשר לאבחן שיחה טובה לפי ההרגשה שמתלווה בסופה. אם ההרגשה היא שלמדתי משהו על עצמי או על אחרים, או שזכיתי להקשבה והבנה - הרי שאפשר להגדיר את השיחה כמוצלחת.

שיחה מבוקרת היא כלי העשוי לשמש אותנו ביעילות בכל מקום. כאשר מדובר בשיחה עם תלמיד, חובה עלינו לזכור כי שיחה זו אינה שיחה סתמית - ספונטנית, אלא שיחה שצריכה להיות מתוכננת, שיחה מקצועית עם יעד כללי ויד מנווטת. אמנם שיחה אמיתית - אבל מנוהלת ומפוקחת.

כדי לנהל שיחה מבוקרת, עלינו להשתמש בשלושה כללי יסוד:

1. חשוב מאוד שנקשיב תוך כדי שיחה לקול הפנימי שלנו ונבדוק: האם אני מצליח לשלוט על מהלך השיחה? האם אני מתקדם בכיוון הנכון או שמא נסחפתי?

2. במשך כל מהלכה של השיחה עלינו להיות בפיקוח תמידי ולבחון מה אנחנו אומרים, מדוע אנו אומרים זאת, מה הזולת אומר ומה הוא רוצה למסור לנו בדבריו - באופן גלוי ובאופן סמוי.

3. ניזהר ממלכודות רגשיות. על מנת לנהל את השיחה ולכוונה לעבר היעד, עלינו להיזהר שלא לאבד שליטה עצמית כאשר הדברים הנאמרים מרגיזים אותנו. אם, לדוגמא, תוקף אותנו הנער ואומר: "אני לא מבין שום דבר, אתה לא מסביר טוב", אנו עלולים להיפגע ולאבד את השליטה. גם במקרה בו הוא מספר כי הוא קם בבוקר בשעה שתים עשרה, אנו עלולים לכעוס עליו, לאבד שליטה ולהתחיל להוכיח אותו במילים קשות הנובעות מן הכעס שלנו.

רק מודעות מתמדת לתפקיד המוגדר שלנו, תסייע לנו למלא אותו בנאמנות. התפקיד מחייב אותנו שלא לכעוס ושלא להיפגע באופן אישי מן הדברים הנאמרים בשיחה, לשמור על שליטתנו העצמית, להקשיב למה שמסתתר מאחורי המילים ולנסות להיות שותפים לקשיים המבוטאים.

פיקוח ושליטה על עצמת הקשר

מנגנון פיקוח נוסף שאנו נדרשים להפעיל בשיחותינו עם נער, הוא פיקוח מפני קרבת יתר.

כשם שריחוק מן הנער וחוסר עניין בו ובדבריו הם אבני נגף לקשר יעיל, כך קרבת יתר והזדהות מוחלטת מחבלים באיכותו של הקשר ובסיכוייו ליצור שינוי. קרבה יתרה עם הנער מנטרלת את היכולת של המחנך לעזור לו, והיא עלולה אף להחריף את המצב. בנוסף, במצב של הזדהות יתר, הנער מרגיש (אפילו בתת המודע שלו) שההורה או המחנך כואב את כאבו עד כדי אי יכולת להכיל אותו, והדבר מאיים עליו. הנער חש כי אם ההורים או המחנכים אינם מסוגלים להכיל את מה שהוא מספר להם, אם כן, איך יוכל הוא עצמו להכיל זאת?

לכן, עלינו להתנהל בזהירות בין שני ניגודים, לקשר בין שתי קצוות ולשמור על קרבה ועל ריחוק בעת ובעונה אחת.

מחד, אנו צריכים לכאוב את כאבו של הנער, ומאידך, אנו צריכים להיזהר שלא לטבוע איתו בתוך ים הכאב שלו. אם נשקע איתו בתוך ביצת הרחמים העצמיים שלו לא נהיה מסוגלים לשאת ולהרים אותו על כתפינו, על מנת להוציאו ממצבו.

הידע "להפעיל" שיחה מתוכננת, חיוני לא רק למחנכים ומטפלים פרטיים, אלא גם להורים הנפגשים עם ילדם ומגששים את דרכם אל ליבו.

אם מבחינה רגשית לא תהיה הפרדה בינינו, אלא שנינו נהיה שקועים בתוך המסכנות ובתוך הרחמים העצמיים, נאבד את התועלת של הקשר, והקשר עצמו יהיה בסכנה.

קורה שנער מגולל באוזנינו את "מסכת ייסוריו", ומתאר ש"אבא שלו מרביץ לו", ש"המחנך לא מבין אותו", ש"הגמרא אינה מובנת לו ואינה מעניינת אותו", ש"השיעור היה ממש בלתי נסבל", ש"אין לו נעליים לשבת" וכן הלאה. במקרה כזה, אנו עלולים להזדהות עם האומללות שלו בעוצמה כה רבה, עד שלא תיווצר הנפרדות הנדרשת עם האדם הסובל, ואנחנו והוא - נהפוך לאדם אומלל אחד.

בעולם המקצועי מכונה מצב של קשר מוחלט כזה בשם: סימפטיה (סים = חיבור). הוא מתרחש כאשר ההבנה וההזדהות הרגשית גורמות למטפל או להורה לשכוח שהוא נמצא בתפקיד של משפיע, והוא מתלכד עם רגשותיו של המטופל או הבן, מרגיש אותם כשותף מלא, ואינו מסוגל להתנער מהם. השאיפה שלנו היא ליצור סוג קשר שונה המכונה: אמפתיה, קשר שבו אני נשאר עם עצמי, ואני מסוגל לצאת מעצמי ולהיכנס אל רגשות הזולת, להבין היטב את המתרחש אצלו ואת רגשותיו, ואז - לחזור לעמדת המשפיע עם הרגשות האלו, ולהבין כי הגעתי לאיזון הנכון - אני מצליח לחוות קשר עמוק עם החניך, אך איני מאבד את זהותי ויכולתי להשפיע עליו.

כאשר אנו חווים סימפתיה - אנו והזולת מתלכדים בתוך התחושות שהעלה. לעומת זאת, על ידי האמפתיה, אנו חווים את הזולת, כואבים את כאבו, אבל איננו מחוברים אליו יתר על המידה. איננו "מתמכרים" לתחושת המסכנות שלו ואיננו שוכחים אף לרגע אחד שאנו בתפקיד!

חשוב לציין: הקושי להימנע מקרבת יתר מתעורר במיוחד בקשר בין אנשים קרובים. בן או אח, שהקרבה שלנו אליהם גורמת לנו לחוש את כאבם בעצמה רבה, להיפגע אישית כאשר מישהו פוגע בהם וכן הלאה. חוסר שליטה על עצמת הקשר, עלול להביא אותנו למצב שבו נאבד את יכולתנו להתנתק מהם ולראות את מצוקותיהם וקשייהם מעמדה חיצונית אובייקטיבית. בצורה כזו לא נהיה מסוגלים להפחית ממצוקתם, להדריך איתם ולסייע להם.

מאחורי המילים

אמרנו כבר כי הקשבה אינה רק שמיעת המילים והמשפטים שהאדם אומר. כאשר אנו משוחחים עם אדם כלשהו הרי שמעבר להקשבה המילולית, אנו יכולים ללמוד מן הדברים הנאמרים מה עובר על האדם המדבר אלינו. אחד החוקרים הגדיר שמונה דברים שאפשר ללמוד ממשפט או מתגובה (גם ממשפט בודד!) שאדם מוציא מפיו תוך כדי שיחה:

1. מה אדם זה חושב על עצמו.

2. מה הוא חושב על אנשים אחרים.

3. כמה חשוב לו מה שאחרים חושבים עליו.

4. מה היחס שלו אל הנושא המדובר כעת.

5. מהם השאיפות והיעדים שלו.

6. באלו מנגנוני התגוננות הוא משתמש.

7. באלו מנגנוני התמודדות הוא משתמש.

8. מהי השקפת עולמו - מהו סולם הערכים שלו.

חשוב לחזור ולהדגיש: כל הדברים האמורים הם כלים בלבד, וטבעו של כלי שהוא מתאפיין לפי סוג השולחן שעליו הוא מונח. כלים המונחים על שולחן טהור משמשים לצורך גבוה, וכן - להיפך.

אף הכלים הללו, חשוב שיהיו מונחים על שולחן טהור, על בסיס טהור, שהוא האמונה הפנימית, ההרגשה והידיעה כי אנו נפגשים עם התלמיד למטרה נשגבה - יצירת קשר קדוש וטהור עם הנשמה שלו, כדי שנוכל לעזור לו להציל את עצמו.

הדרך שלנו לעשות זאת היא על ידי "הארת החושך" בו שרוי הבחור, חושך של עצבות ובלבול. כידוע - חושך אפשר לגרש אפילו בעזרת גפרור קטן. משפט אחד נכון ברגע הנכון, תשומת לב, הקשבה אמיתית, מבט עיניים אוהד וכדומה, יכולים לחולל מהפכה ושינוי גדול!

נזכור היטב: איננו שותפים ב"משחק אינטליגנציה" שמטרתו לבחון מי חכם ומתוחכם יותר. אנו שותפים לקשר רציני ואמיתי, לחיבור בין שתי נשמות שיש להן ייעוד משותף ושליחות משותפת.

עצם קיומה של תחושה זו, בכוחה להשפיע על התלמיד - יותר משיחות רבות אחרות!

הבה נגייס את מירב ומיטב כוחותינו על מנת לתת לילדינו וחניכינו את האמפתיה לה הם זקוקים, ובכך נרוויח איתם קשר של השפעה.