מנוחה פוקס בהגיגים בעקבות יום הכיפורים

יש לי יומן. יומן בו אני רושמת את כל מטלותיי.

אני יודעת שרבים עושים זאת במחשב או בטלפון הנייד שלהם, אבל לי, כמי שהייתה רגילה לדף ולעט שנים רבות, טרם הומצא המחשב, לי יש יומן.

יש לי יומן. גם שנה שעברה היה לי יומן. אני לא מוותרת. אני רושמת בו מה אעשה היום, מה אעשה מחר.

גם שנה שעברה כתבתי כל זאת. גם שנה שעברה הייתה מליאה בתכנון מטלות.

היומן שלי מזכיר לי כל מה שצריך לעשות. אבל יותר מזה, היומן מוכיח לי שחור על גבי לבן שהזמן עובר. שהזמן לא עומד מלכת.

היומן שלי מתחיל להתמלאות. הדפים מתחילים להשחיר מעט, להתלכלך, להתקמט.

זה מה שקרה גם שנה שעברה עם היומן שלי.

דפי היומן של שנה שעברה התמלאו במהירות, דף אחר דף, עמוד אחר עמוד, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. חלפה שנה. שנה תמימה.

עם התחלת השנה הנוכחית אני מדפדפת בדפי היומן של השנה שעברה, ושואלת את עצמי: מה קורה פה? איך השחירו כל אלו? איך נכתבו? איך התמלאו? איך עברו? חלפו? נמוגו?

האם גם השנה אתן לזמן לחמוק? לדפים להתמלאות? ליומני להתלכלך?

יש לי יומן חדש. רק עתה התחלתי למלא את הדפים וכבר אני רואה אותם רצים, אצים. ראש השנה. יום הכפורים, סוכות.

ה', אלוקי, עזור לי שאוכל להגיע לסוף השנה, לאחוז ביומן בידי, לנופף בו מול ליבי  ולהכריז:

כן, שנה תמימה חלפה, אך לא לבלי שוב.

אלו היו מעשי! – אשרי!