סיפור אמיתי: מעצור להושיע
הנסיעה התנהלה כשורה ללא תקלות, עד שהגיע האוטובוס לירידה של הקסטל לפני סיבוב מוצא, שם ניצב שלט "האט - סיבוב מסוכן!". לפתע בקדמת האוטובוס ליד הנהג, מישהו קרא בקול רם: "היי, דוד, דוד, תקום!..."
- עודד מזרחי
- כ"ג חשון התשע"ד
אהרון, אברך כבן שלושים, תכנן לנסוע באוטובוס היוצא בשש וחצי בבוקר מבית שמש לירושלים. הוא אחר את המועד בכמה דקות, ונאלץ לעלות על האוטובוס הבא שיצא בשעה שבע. אהרון פסע מעט במסדרון האוטובוס והתיישב על מושב בחלק הקדמי במרחק שלושה מושבים מהנהג, הוציא מתיקו ספר תורני שהיה עסוק בו, והחל לעיין בו במרץ רב, בערנות האופיינית לשעות הבוקר.
לאחר שהאוטובוס יצא מפאתי העיר, שלף את סידורו ואמר מיד ובכוונה, כפי שאביו הדגיש בפניו תמיד, את תפילת הדרך: "יהי רצון מלפניך... שתוליכנו לשלום... ותצילינו מכל פורענויות המתרגשות ובאות לעולם ותשלח ברכה בכל מעשה ידינו..."
הוא החזיר את הסידור לתיקו וחזר לשקוע בלימודו. הנסיעה התנהלה כשורה ללא תקלות, עד שהגיע האוטובוס לירידה של הקסטל לפני סיבוב מוצא, שם ניצב שלט "האט - סיבוב מסוכן!" לפתע שמע מישהו, בקדמת האוטובוס ליד הנהג, קורא בקול רם:
"היי, דויד, דויד, תקום!..."
הוא התבונן לפניו וראה אדם טופח לנהג על גבו וצועק ביתר חוזקה:
"דויד, דויד... מה קרה לך?! אוי ואבוי..."
אהרון סגר את ספרו, קם מיד וניגש לעבר הנהג.
באותם רגעים האוטובוס החל להתנדנד ולנסוע בזיגזג, והשתפשף לסירוגין בגדר ההפרדה הנמוכה. נוסעי האוטובוס החלו להבין שנקלעו למצב מסוכן. אהרון ראה לתדהמתו כי ראשו של הנהג שמוט לאחור כאדם שהתעלף. כנראה עבר התקף לב או אירוע מוחי ואיבד שליטה על גופו. הנהג שמט את ההגה מידיו ואת הדוושות מרגליו.
אהרון נחרד כשהבין את המצב לאשורו: אין להם נהג! האוטובוס נוסע לבד... האנשים מאחור צעקו בחוסר אונים, האוטובוס סטה ממסלולו והתדרדר במדרון התלול בעוצמה חזקה. אהרון ראה את המוות לנגד עיניו וצעק "שמע ישראל!"
לא היה לו רישיון נהיגה והוא לא ידע לנהוג. פעם, לפני כמה שנים, נהג קצת ברכב של חברו בתוך חניון סגור. כל ידיעותיו מאותה נהיגה בת כמה דקות הסתכמו בכך שיש לרכב שתי דוושות - דוושת גז ודוושת מעצור, וכן שיש מעצור קבוע - הנדברקס.
לא היה מה להפסיד. המצב היה אבוד לחלוטין ואהרון החליט לעשות משהו בכל זאת. הוא הסיט מעט את ההגה הגדול שנשמט מידי הנהג לכיוון מרכז הכביש והאוטובוס שסטה חזר לאמצע והפסיק להתחכך בגדר ההפרדה, אך המשיך להידרדר במורד הכביש...
מיד לאחר מכן הושיט את רגלו השמאלית לעבר הדוושה הרחבה. מאחר שלא ידע אם מדובר בדוושת גז או במעצור, לחץ לחיצה חלשה לניסיון. הוא חש שהאוטובוס האט מעט והבין שזהו המעצור.
בינתיים התגברו צעקותיהם של הנוסעים. רבים ניצבו על רגליהם והיו מבוהלים. כמה נשים, שישבו בחלק האחורי, עדיין לא הבינו מה מתרחש בדיוק, אבל חשו מתנועת התזזית של האוטובוס ומהצעקות בחזית, שנקלעו לצרה פתאומית.
כעת לחץ אהרון בכל כוחו על דוושת המעצור. הוא חש שכל האנשים שניצבו מאחוריו, למעלה מעשרה במספרם, נופלים עליו והודפים אותו לעבר החלון, ובכל זאת המשיך ללחוץ על הדוושה בכל כוח גופו. האוטובוס נעצר לגמרי באמצע המדרון התלול. אהרון חיפש את בלם היד, ואז הנהג, שהיה חיוור וחלוש מאוד, פקח לפתע את עיניו ואמר בקול ענות חלושה:
"אני לא מרגיש טוב... אני צריך אויר..."
אהרון הציע לו מים כדי לשטוף את פניו. לאחר שהנהג התאושש מעט, שאל אהרון:
"דויד, זה ההנדברקס?"
הנהג הנהן בראשו.
אהרון משך את בלם היד עד תום ואז הרפה מלחיצת רגלו על דוושת המעצור. האוטובוס נשאר על עומדו במשך דקות ארוכות עד שהנהג התאושש לגמרי. נוסעי האוטובוס החלו לעכל מה אירע להם באותן שניות ספורות, שנדמו לאהרון כשעות רבות ויותר מכך. הוא התבונן במרבדים הירוקים של שער הגיא שנשקפו משני העברים ובסלעים הענקיים הפזורים פה ושם, והרהר באותה נהיגה "מקרית" בודדת לפני כמה שנים בחניון סגור, שהביאה בסיעתא דשמיא לתושייתו כעת, שהצילה את חייו וחיי עשרות הנוסעים באוטובוס.
הסיפור נכלל בספרו החדש של עודד מזרחי, "עין רואה", בהוצאת "ראש יהודי".