תחרות הסיפור הקצר

נומי, נימו, נעמי

את מילות שירתה של נעמי באותה שעה איני כדאי לספר לכם כעת. היא שרה שם על ההסתרה החובקת את האדם, ועל מה שטמון בתוך ההסתרה, על כאב הלב, ועל האור האוהב, על דעתו הקצרה של האדם, ובד בבד על גאוותו, על פסיעות בודדות בחול, ועל מי שנושא את הכל. מועמד עשירי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

| כ"ה תמוז התשע"ה |
אא

א. זהו סיפור על נמלה, נמלה פשוטה וחרוצה בצבע חום מלוכלך ושמה נומי.

משתרכת נומי בשורת נמלים ארוכה ארוכה. יודעת את מקומה היטב. ואין היא חפצה חלילה לעקוף אי מי מחברותיה, או להתקדם על חשבונה בסולם הדרגות הנמלי. תפקידיה ברורים ומוגדרים, ומבצעת היא אותם בשלמות ראויה לציון. יום יום, שעה שעה, אצה רצה היא להביא טרף לביתה. גרעין חמנייה או קמצוץ סוכר. טיפת פטל אדום או שיירי חסה רקובה.

וזה לא שאין בבית אוכל. יש די והותר. להיום, למחר, ואפילו לעוד שבוע או חודש. אבל נומי לא מתעצלת. "אולי אחיה עוד שנים ארוכות וטובות". חשבה לעצמה. והמשיכה לעבוד, בכל הכוח.   

בלילה הייתה נומי נחה מעבודתה. בזמן זה נהגה לחשוב מעט על החיים בקן הנמלים, על יחסיה שהשתפרו לאחרונה עם המלכה, ועל טעמה המוצלח של ארוחת הערב.

עד שיום אחד כל זה נגמר.

אותה שעה, נשאה נומי על גבה במאמץ ניכר גבעול שעורה גדול כשראתה אותה, כף מפלצתית שננעצה באדמה הרכה. הכף העצומה פירקה את האדמה מסביב ועולמה של נומי חרב.

היא זוכרת רק איך האדמה תחתיה רעדה, ופתאום היא הייתה באוויר. יחד עם רגבי עפר, שאריות אוכל, וכמה מחברותיה הנפחדות.

הדבר האחרון שהיא זוכרת לפני שהתעלפה הוא עיניים גדולות מתבוננות בה.

ב. הכירו את מוטי. ילד רזה ומפוזר מעט, בעל זוג עיניים שחורות ותזזיתיות הממוקמות במרכזו של ראש גדול, אותו ראש  התנשא מעל כתפיים שמוטות, שמהם השתרגו ידיים ארוכות ופעלתניות. מוטי הוא בנה של המשפחה בעלת החצר הגדולה בה היה קן הנמלים עליו סופר בפרק הקודם.

יום אחד הכריז מוטי חגיגית על הקמת גן חיות פרטי משלו. כלב כבר היה לו למוטי, שהיה כרוך אחריו כבן מתגעגע אל אביו. שני אפרוחים קטנטנים קנה בשוק הסמוך. ועתה עמל על "מחלקת הזוחלים" שלו בכל המרץ.

נומי, גיבורת סיפורנו, יחד עם עוד כעשרים מחברותיה היו הראשונות, וארגז מיוחד הוקצה להם, שני עכבישים ושלוש חיפושיות. משפחה של מרבי רגלים, וזבוב ביצות גדול וגוסס, השלימו את התפאורה. וברגע האחרון נוספו עליהם גם דבור אחד שמוטי לכד בעמל, ושני פרפרים שהצליח לשמור בחיים על אף ניסיונות הלכידה הברבריים בהם נקט.

עתה הייתה לנומי מלכה חדשה, אחת מחברותיה הפועלות לשעבר. אך חוץ מעובדה זאת, ומהנוף שהשתנה, המשיכו החיים במסלולם. נומי עמלה גם כאן למלאות את מחסן האוכל בשיירים שמוטי הואיל בטובו להשליך אל הארגז, ולנומי ולחברותיה לא חסרה עבודה.

בלילה הייתה נומי נחה מעמלה, בזמן זה הרשתה לעצמה לחוש געגועים לקן הנמלים הישן והטוב. ולהביט בשלווה על הנוף החדש.

משהו כאן טרד את מנוחתה...

הכלב. התרפקותה של החיה על הילד, הייתה חידה סתומה בעבור נומי. היא לא הצליחה להבין, מדוע היצור השעיר קשור אליו כל כך.

כך הלכה השאלה וניקרה במוחה של נומי עד שיום אחד – ללא מחלה וללא הדברה, סתם כך, כי הגיעה השעה, נומי החזירה את נשמתה הנמלית אל בוראה.

ג. המקום: בית דין של מעלה.

הנידונה: נומי הנמלה.

ראש בית הדין דפק על התיבה שלש דפיקות, והס הושלך באולם. הוא כחכח בגרונו והכריז: "לאחר התייעצות ממושכת, בית הדין החליט פה אחד: "לנומי הנמלה מגיע גן עדן".

פרץ נרגש של מחיאות מחושים נמליות קטע את דבריו.

ראש בית הדין המתין לשובו של השקט, והמשיך : "נומי תזכה למזון טעים בחינם לנצח נצחים. כמו כן הוחלט שהיא תתאחד שוב עם משפחתה הנמצאת כאן באולם". (שוב מחיאות מחושים), "אף זה לנצח נצחים".

הוא סיים את דבריו ועמד לרדת מהבמה.

"רק רגע אדוני", נשמע לפתע קול צייצני. 

 ראש בית הדין סובב את ראשו בתמיהה. נומי הנמלה עמדה שם מהוססת, ובקול ביישני שטחה דבריה:

"אם יורשה לי נא, ברשות בית הדין. לפני שאנוח לי שלווה, במנוחת עולמים, על זרי חמניות ובצל עצי ברושים. שאלה קטנה שאת מנוחתי טורדת, תשובה עליה אשמע, וכבר כבר אני יורדת".

ראש בית הדין נענע את ראשו לאות הן בארשת פנים חמורה במקצת, ונומי המשיכה:

"מדוע זה ולמה, כך אני שואלת. בכוח הופרדתי ממשפחתי האוהבת. על מה על מה, על מעל מה, באכזריות ממכורתי נתלשתי, מה פשעי ומה חטאי, שבין רגבי עפר לשוני לחכתי".

הנוכחים באולם שתקו הלומי רעם מתעוזתה של הנמלה, כשזאת האחרונה המשיכה במלל רוחש: "ועוד שאלה, אחת זעירה, הסקרנות בתוכי עד מאוד בוערה, מבקשת אני להבין כאן בלב, איך בחיק האדם הכלב שליו, היאך בין רגליו מתרפק מתלהב, ובין זרועותיו מתמוסס משתלב, רק זאת בלבד, להבין כה ארצה, ואת פי הקטן יותר לא אפצה".

אם ההתרחשות האחרונה הייתה מתקיימת כאן בעולמנו השפל, חזקה על סדרני בית המשפט שהיו מוציאים את החצופה הקטנה אל מעבר למחיצת המקום הנכבד, אבל שם למעלה במקום הצדק והיושר, העניינים מתנהלים אחרת לגמרי.

ראש בית הדין חייך בנועם, והמסך הגדול, זה שמראה את כל המעשים של כל הברואים מראשית ימי קדם עד סוף כל הדורות, הואר לפתע.

קן הנמלים נראה בו בברור, וכן, גם המדביר צולם שם מרסס את הנמלים המסכנות בחומר צורב וממית.

"ניצלתי אם כן ממוות בייסורים", חשבה הנמלה באלם, כששמעה את קולו של ראש בית הדין מהדהד שוב.  "ובקשר לשאלתך השנייה", הוא כחכח לרגע בגרונו. ובכן, לשם הבנת העניין דרוש ראש של כלב לא של נמלה, הוא הרים לרגע את ידו כשעולמה של נומי חשך.

ד. לאחר כארבע שנים...

שעת בין הערביים.

הם עמדו מול תלולית העפר הקטנה, עצובים ושמוטי ראש. נער בשנות העשרה, בעל פנים חלקות ועיניים גלויות, כחכח מעט בגרונו ופתח: "נימו כלבתנו האהובה. היית לנו חברה טובה ויקרה". קולו נשנק והוא חזר על דבריו, "היית לנו חברה טובה ויקרה מאוד, לא נשכח אותך, לא נשכח איך קשקשת בזנבך במהירות ובחן בכל פעם שהגעתי הביתה, לא נשכח איך קרעת את הבגד שתפרה לך דודה אילנה, ואיך לא רצית לצאת מהמקלחת בערב לפני השינה, חיית עמנו בתקופות הטובות, והרגשת במצוקתנו גם בשעות הקשות, לא נשכח אותך נימו, כלבה עם לב של אדם".

כחכוחי גרון נשמעו מבין החבורה הקטנה, אחר כך הניחה אם המשפחה זר פרחים על הקבר הטרי והקבוצה החלה לחזור לכיוון הרכב שהמתין להם בסבלנות.

הנער העגלגל שלח מבט אחרון אל מקום הקבורה ולחש כמו לעצמו, "התפללי עלינו בשמים נימו".

הנער לא יכול היה לדעת, אבל בדיוק באותו הזמן עמדה כלבתו הנאמנת לפני בית דין של מעלה.

ה. נימו הכלבה הלא היא, איך לא, גלגולה של גבורת סיפורינו נומי הנמלה, אכן הבינה עכשיו אחרי ארבע שנים של חיי כלב, את מה שהיה תמוה בעיניה כל כך, אך שאלות חדשות ורבות עוד התרוצצו במוחה, וכשראש בית הדין הביט בה במבט מחויך, פתחה גם הפעם את פיה והקשתה, וכשהרים ראש בית הדין את ידו בפעם השנייה נדחפה נומי שוב לעולמינו השפל, והפעם בנשמה של אדם.

ו. נדלג נא על חייה הפוריים ומלאי החן של נעמי, גם על תיאור חוליה האחרון ופטירתה נדלג, והנה היא עומדת שוב, כאילו לא עברו שנות דור, לפני בית דין של מעלה.

וכשתמונות חייה רצו על המסך הגדול, מראות את חייה הסבוכים ברגעים ספורים, עצמה נעמי עיניה בדבקות, התעלמה מהתכונה הרוגשת סביב ופתחה בנאומה האחרון, המכוון אך ורק למעלה, אל מחולל הכל, המתכנן, והעד, הדיין, והיודע: את מילות שירתה של נעמי באותה שעה איני כדאי לספר לכם כעת. היא שרה שם על ההסתרה החובקת את האדם, ועל מה שטמון בתוך ההסתרה, על כאב הלב, ועל האור האוהב, על דעתו הקצרה של האדם, ובד בבד על גאוותו, על פסיעות בודדות בחול, ועל מי שנושא את הכל.

וכשסיימה נעמי את שירתה האחרונה, ייצאה כמין כף יד צחורה מלמעלה, ענדה כתר מאיר על ראשה, ומשם היא המשיכה, למקום שיש רק מציאות אחת פשוטה וטהורה, ללא שאלות, וללא ספיקות.

ומאז, לא שמעתי ממנה דבר.

דרגו את המאמר:

ממוצע 4.5 (84 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים