תחרות הסיפור הקצר

בפינת חדר יושבת ילדה

היא לא מהילדות שבדרך כלל רואים, אין לה תלתלים ארוכים ושופעים, אין לה עיני שקד תמימות. אין לה גוף רזה וילדותי, והאופי שלה גם הוא קצת בעייתי. היא לא אוהבת שמדברים איתה. מועמד שלישי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

| כ"ג סיון התשע"ה |
אא

בפינת חדר יושבת ילדה. היא לא מהילדות שבדרך כלל רואים, אין לה תלתלים ארוכים ושופעים, אין לה עיני שקד תמימות. אין לה גוף רזה וילדותי, והאופי שלה גם הוא קצת בעייתי. היא לא אוהבת שמדברים איתה. כן, וכשפונים אליה ככה סתם בשאלה היא בדרך כלל לא עונה. ואם היא עונה זה רק כדי להגיד לפונה שיעזוב אותה.

מטפלים רבים ניסו להבין, אבל לא היה אף אחד שממש יצא מגדרו לעזור לה באמת. היא הרגישה שהעולם הזה לא בשבילה.

היא רצתה שיפסיקו להתעסק בה. בליבה הרגישה שככה המצב וככה הוא ימשך לנצח, ושאין מה לעשות.

אבל היה דבר אחד, אחד ויחיד שהילדה באמת אהבה. היא אהבה לצייר. לא משנה מה.

לפעמים הייתה מציירת נופים ולפעמים מציירת אנשים. לא אנשים שהכירה, סתם דמויות שהמציאה. היא לא רצתה למשוך תשומת לב של הסובבים אותה, ולכן לא ציירה אותם.

באותו יום בו ישבה לה לבדה בחדר, מביטה מהחלון על הילדים המשתוללים ומשגעים את המדריכים, נכנסה לחדרה אישה.

הילדה הרגישה ברוח קרה הנושבת מכיוון דלת הכניסה וסובבה את ראשה. היא ראתה את האישה עומדת שם ומביטה בה. לרגע הביטו שתיהן זו בזו.

האישה, אישה גבוהה לבושה במעיל רוח שחור, שיערה הצהוב כמנורה דולקת על ראשה ופניה אדישים, נראתה לילדה כמו סוכנת חשאית. כמעט שעלה חיוך על פניה של הילדה, אבל פתאום פתחה האישה את פיה ואמרה שלום.

"אני בעלת גלריה, ושמעתי שיש פה ילדה שיודעת לצייר. באתי לפגוש אותך, אולי תסכימי לתת לי ציור שלך".

הילדה המשיכה להביט ושתקה. מה רוצה ממני האישה הזאת?

"כדאי לך", חייכה האישה. "אם יקנו את הציור תקבלי הרבה כסף. תוכלי לקנות מה שתרצי".

האישה התקרבה עוד קצת ונעמדה עם חיוך תקוע.

הילדה המשיכה להביט בה, עד שסובבה את ראשה בחזרה לחלון.

האישה התקרבה, לקחה כיסא והתיישבה ליד הילדה.

"אם תרצי", אמרה בשקט, "תוכלי לצייר אצלי בגלריה. אוכל לבוא כל יום לאסוף אותך".

עכשיו זכתה סוף סוף למבט. מבט מתעניין.

"היית רוצה?" האישה שאלה.

הילדה הנהנה בראשה.

"יופי", אמרה האישה. "אגיע מחר בבוקר". האישה קמה ויצאה מהחדר.

הילדה החזירה את מבטה לחלון. הילדים המשיכו להשתולל כמו קודם. רק הילדה הרגישה משהו שונה. האישה הזו לא נתנה לראשה מנוח.

הייתה לה הרגשה מוזרה, מין דגדוג כזה בבטן, אבל לא דגדוג טוב, זה היה דגדוג של כאב.

עצוב, עצוב לי. אני מרגישה שהאישה הזו לא באמת מי שהיא, חשבה לעצמה. איפה ראיתי אותה בעבר?

הילדה קמה וניגשה לתיק פלסטיק שהיה חבוי מתחת למיטתה. היא פתחה את התיק וחיטטה בחפצים שבו. היא שלפה מספר תמונות ודפדפה בהן. פתאום נעצרה. קפואה הביטה בתמונה. שם ראתה את האישה הזו עם שיער אחר, ארוך וחום וחיוך סתמי. היא הבינה הכל.

"אמא, חזרת", אמרה בקול לעצמה. "הבטחת שתחזרי אלי. ככה כתבת לי במכתב". היא הוציאה מכתב מהתיק וקראה בו שוב.

"יום יבוא בתי, ואחזור לקחת אותך. חכי לי, ליום המאושר הזה וסלחי לי שנאלצתי ללכת".

הילדה קמה במהירות ורצה עם המכתב והתמונה בידה, חיפשה מישהו לספר לו. ליבה היה מלא מאושר ושמחה.

דרגו את המאמר:

ממוצע 4 (71 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים