כתבות מגזין
בגיל 4 איבדה את אחיה בפיגוע, בגיל 5 נאבקה על חייה: "אמרו להורים שלי שלא יצפו להרבה"
בגיל 4 היא חוותה שכול ובגיל 5 קרסה בשל דימום מוחי מסכן חיים. הרופאים חשבו שתישאר סיעודית לכל חייה, אבל מוריה כהן בחרה להילחם, להשתקם ולהפוך את הכאב לשירה ולכוח חיים
- מוריה לוזלמעקב
- ט' כסלו התשפ"ז||

מוריה כהן בת החמש ואחיה רצו על מרצפות האבן ברחוב הסמוך לביתם שבעיר העתיקה. המודעות הצבעוניות בידיהם בישרו על הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו של אחיהם, נריה כהן הי"ד. נריה נרצח שנה קודם לכן, בהיותו בן 15, בפיגוע בישיבת מרכז הרב, בעת ששקד על תלמודו.
תוך כדי ריצה, התמוטטה מוריה לפתע. אחותה הגדולה, שחלפה בסמוך, רכנה אליה וניסתה לסייע לה לקום. כשראתה שמוריה אינה מצליחה לעמוד, היא חשבה שיש לה שבר, נשאה אותה בזרועותיה הביתה והשכיבה אותה לישון. זמן מה לאחר מכן נכנסה אחות אחרת לחדר, והבחינה שמוריה מקיאה ועיניה עצומות. היא הזעיקה את אימן, שניסתה להעיר אותה ללא הצלחה. מוריה פונתה לבית החולים. הצוות הרפואי גילה דימום עמוק ונרחב במוחה, שסיכן את חייה.
מוריה עם אחיה נריה הי"ד"אל תלך, אני רוצה אותך"
"נולדתי בריאה לחלוטין", פותחת מוריה (23). "ההורים שלי אפילו התלבטו אם להעלות אותי לכיתה א' מוקדם יותר, כי הייתי ילדה חריפה". אף שהייתה קטנה כשאחיה נרצח, נותרו לה כמה הבזקי זיכרון ממנו, והיא מודה עליהם. "אני זוכרת שהוא היה מגיע הביתה מבית הספר, והיה משחק עם חמשת האחים שמתחתיו משחק קבוע שנקרא 'אריות'. אני הכי צעירה בילדים, ולכן פחות הייתי משתתפת, אלא הייתי 'הבת הקטנה' שלו במשחק.
"יש לי עוד זיכרון, מפעם שבה הוא עמד לצאת לישיבה, ואמרתי לו: 'אל תלך, אני רוצה אותך'. ליוויתי אותו עד למקום מסוים, ומשם הוא כבר באמת היה צריך ללכת. אני גם זוכרת שכשהיו לי חששות מדברים מפחידים בלילה, הוא היה מגיע ומחבק אותי". נריה הי"ד אהב מאוד ללמוד תורה. כילד, התחרה פעם עם חברו בהורדת ידיים וניצח. אלא שבמקום לשמוח בניצחון, הוא הביע אכזבה: "זה אומר שאני לא מספיק לומד תורה, כי תורה מתשת כוחו של אדם".
בתלמוד תורה נריה הרבה לשאול ולהעמיק בנלמד. כשהרב ביקש ממנו לשמור את שאלותיו לסוף השיעור, הוא נענה לבקשה. במקום זאת, בהפסקות היה ניגש לשולחן המורה וממשיך לברר איתו את דברי הגמרא.
מוריה בשיקום, עם אחת מאחיותיה"אמרו להורים שלי שלא יצפו להרבה"
הקריסה של מוריה התרחשה לקראת תום שנת האבל על נריה. הרופאים לא ידעו להסביר מה גרם לדימום, אך בהמלצת הרב פירר היא הובהלה לניתוח ראש מיידי בבית החולים הדסה. אחד המומחים הבכירים בארץ ביצע את הניתוח, וניקז את הדם שהצטבר. "כשהוציאו אותי מחדר הניתוח, הרופא אמר להורים שלי: 'ועכשיו - תפילות'. אלו היו ימים קריטיים, ולא ידעו בהם מה יהיה איתי". במשך שבוע היא הייתה מורדמת ומונשמת.
"אחרי שבוע, ד"ר ספקטור, הרופא שניתח אותי, החליט להעיר אותי, ולראות איך אני מגיבה. ואז הגיע עוד רופא, בשם ד"ר חוסה כהן, שאמר שאם אני כבר מורדמת ומונשמת, אז כדאי לעשות צנתור. כלומר, להכניס מצלמה למקום הבעייתי ולראות מה מקור הבעיה". התברר כי היא נולדה עם כלי דם רופף במוחה, שהתפרץ והביא להתמוטטותה. בצנתור התגלתה מפרצת בכלי הדם, והרופאים חששו מדימום נוסף.
מיקומו של כלי הדם הקשה על הטיפול. הרופאים ביצעו הדבקה באזור הסמוך אליו, ולאחר מכן נתנו אור ירוק להעיר את מוריה. "אמרו להורים שלי שלא יצפו להרבה", היא מציינת. כשהתעוררה, היא הצליחה לפקוח את עיניה, אך לא לעשות דבר מעבר לכך. "אמא שלי אמרה שדרך העיניים שלי היא ראתה שאני מבינה, ושאני אצא מזה. היא לא ידעה מתי, וכמה זמן זה ייקח, אבל היה לה ברור שזה יקרה".
באותו שבוע חל ראש חודש אדר, יום השנה הראשון להירצחו של נריה. הגננת של מוריה התנדבה לשהות לצידה בזמן שבני המשפחה השתתפו באזכרה. "הייתי מאוד קשורה לגן ולגננת. היא הייתה מצחיקה, 'בלבלה' אותנו וכל מיני שטויות דומות, ואהבתי את זה.
"כשהגננת הגיעה, היא אמרה משהו מצחיק, ואז בפעם הראשונה חייכתי. מוריה מספרת שזה היה רגע מאוד מרגש, שסימל צעד לעבר ההחלמה. באורח פלא, רגעים קודם לכן עמד אביה באזכרה ואמר בפני הקהל את תפילת "נשמת כל חי". "לפני שנה איבדת ילד, ועכשיו יש לך ילדה שנמצאת בסכנת חיים ושאין לך מושג מה יקרה איתה, ועדיין אתה מצליח להגיד תודה על כל המציאות הזאת? אבל אבא שלי הצליח למצוא את נקודת האור הקטנה בתוך כל החושך, ולהודות עליה: הילדה שלי חיה, וזה לא מובן מאליו. בכך הוא התמקד ועל זה הוא הודה".
כעבור שלושה שבועות, הועברה מוריה לשיקום בבית החולים לילדים אלי"ן. היא הצליחה להניע מעט את הגפיים בצד שמאל, אך צידה הימני נפגע. היא חייכה, אך עדיין לא הצליחה לתקשר מעבר לכך.
מוריה בשיקום"היא הצילה לי את החיים"
בשבת זכור קיבלו הוריה אישור לקחת אותה לביקור ראשון בבית מאז ההתמוטטות. בליל שבת לאחר הסעודה, ההורים יצאו לסיבוב בחוץ. מוריה שכבה על המיטה, ובסמוך אליה ישבו האחים ושרו. כשהגיעו לשיר "המלאך הגואל אותי", שמעו את קולה מצטרף לשירתם. "לקח להם כמה רגעים לקלוט שזאת אני, ואז הם התחילו לצעוק". כששבו ההורים, הם מצאו את הבית רועש וגועש. "הם אמרו לאחים שלי: 'מה קורה? עכשיו לילה ואנשים ישנים, תפסיקו לצרוח'. האחים ענו בהתרגשות: 'מוריה מדברת!'. אמא שלי אומרת שזה היה אחד הרגעים הכי עוצמתיים ומרגשים שהיו לה בחיים".
בשנה וחצי הבאות למדה מוריה מחדש לבצע פעולות בסיסיות. "כמו השירה, גם הצעדים הראשונים שלי קרו כשהייתי בביקור בבית. אמא שלי אומרת שהחזרה הביתה זה משהו שמביא חיים. הבית הוא מקום מרפא". את תקופת השיקום היא מגדירה כמפרכת. "השירה, ברוך ה', חזרה לי לאט-לאט. אבל הדיבור לקח זמן ועבודה קשה, כי השירה והדיבור משויכים לאזורים שונים במוח. הייתי מנסה להגיד מילה, ולא הבינו אותי. זה היה כל כך מתסכל: למה אתם לא מבינים אותי? אני ילדה גדולה, לא תינוקת". כדי להביע את עצמה, היא נעזרה בלוח תקשורת עם תמונות ובסימנים מוסכמים באצבעות. "הרמתי שתי אצבעות כדי לומר כן, ואצבע אחת כדי לומר לא. אפילו כן ולא לא הצלחתי לבטא במילים". בהמשך הצליחה לתקשר גם באמצעות דקלום.
מאמצים עילאיים נדרשו ממנה כדי ללמוד ללכת. "הייתי מנסה לקום ונופלת, ושוב מנסה לקום, ושוב נופלת. מהתקופה הזאת אני זוכרת בעיקר את התסכול". מעבר לווילון אושפז ילד בן גילה, שנפגע בראשו מרסיס פצמ"ר. למרות גילה הצעיר, היא חשה שיש לצידה מישהו שחווה את הקושי כמוה. על התסכול הקלה גם סיגלית, ליצנית רפואית שהייתה מגיעה לאלי"ן. "היא הצילה לי את החיים. זאת תקופה של תסכולים, ופתאום מגיעה מישהי ש'מבלבלת' לך את המוח, ובסוף, אחרי הביקור, יש לי חשק ומוטיבציה להתאמץ בעוד טיפול או תרגיל".
מוריה עם אחיה נריה הי"ד"אצטרך ללמוד בדרך שלי"
כעבור כמה חודשים, החלה מוריה ללמוד בגן שיקומי. "זאת הייתה תקופה מדהימה. הייתי עם ילדים בני גילי, שמתמודדים עם דברים שילדים אחרים לא מתמודדים איתם יכולנו לצחוק על דברים שרק אנחנו יכולים לצחוק עליהם, ולהרגיש שייכים ונורמליים". בכיתה א' היא כבר למדה בבית ספר רגיל, אם כי באיחור של שנה. במקביל היא עברה שני ניתוחים וטיפולים שיקומיים רבים, שנמשכו עוד זמן רב.
הרגשת חריגה?
"מבחינת החברות מהרובע - בכלל לא. הן קיבלו אותי לגמרי, והן אור גדול בחיים שלי. אבל במקומות אחרים כן הרגשתי לפעמים - קיבלתי למשל תגובות לא נעימות ברחוב". עד היום היא סובלת מפגיעה בשדה הראייה בעין ימין ומשמיעה ירודה באוזן ימין. "כל האזור הימני בפנים הצריך עבודה קשה. לא הצלחתי לחייך לצד ימין למשל".
כיום מוריה רהוטה ודיבורה קולח. ידה הימנית אינה מתפקדת ורגלה הימנית חבושה בסד, אך היא מקפידה לשמור על עצמאות ככל יכולתה. "אפילו בדברים הכי קטנים, כמו לגזוז ציפורניים בעזרת יד ימין ליד שמאל, אני מצליחה. בסוף, זה או שיעשו בשבילי את הדברים, או שאני אצטרך ללמוד בדרך שלי. נניח, אני לא מצליחה לעשות קוקו - אז אני לא עושה קוקו, אלא שמה קליפס, כדי שלא אצטרך להיות תלויה במישהו. אני גם הולכת לטיולים, ועושה את כל המסלול, רק עם יותר הפסקות".
שאלת את עצמך למה דווקא את צריכה להתמודד עם כל זה?
"כן, עד היום יש לפעמים את ה'למה' הזה. אבל בהתמודדות יש גם יתרונות ולא רק חסרונות. לא נראה לי שהיה לי כוח הרצון שיש לי היום, אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי.
"זו החבילה שקיבלתי", היא מוסיפה בפשטות, "והשאלה היא מה לעשות איתה. אני יכולה לשאול כל הזמן את ה'למה', אך בסוף לא אצליח להעלים את מה שקיבלתי: נריה אחי לא יחזור אליי, והפגיעה מהדימום תישאר. השאלה היא מה אני עושה עם זה הלאה".
השירה, שחזרה אליה בתחילת השיקום, מלווה אותה מאז. היא כתבה כבר עשרות שירים והלחינה חמישה מהם. בשנים האחרונות היא התמקצעה בלימודי מוזיקה, וכיום היא מופיעה בפני נשים, מספרת את סיפור חייה ומשלבת בו קטעי שירה.
במה עוסקים השירים שכתבת?
"בעיקר במה שקרה לי, בנריה, בכאב ובצמיחה. הסיפור של אח שלי והסיפור שלי הם שני דברים שונים, אבל בכתיבה אני מחברת ביניהם, ומספרת על הדרך שבה ההורים שלי התמודדו איתם. השירה היא הריפוי שלי".
לאחרונה התוודעה מוריה לסיפור מרגש, שהתרחש בילדותה: היא שיחקה והשתוללה עם בני דודיה באירוע משפחתי, שאליו הגיע גם הרופא שקיבל אותה בבית החולים מיד לאחר ההתמוטטות. "הוא לא ידע מה קרה איתי, כי עברתי לניתוח ראש בבית חולים אחר. הוא בא לאבא שלי, ובעדינות רבה בירר: 'תגיד, מה שלום הבת שלך?'. אבא שלי הצביע עליי: 'זאת הילדה שרצה שם'. הרופא הסביר שוב: 'לא התכוונתי אליה, התכוונתי לילדה עם הדימום במוח', ואבא שלי בישר לו שזאת אני. הרופא הגיב על כך: 'פחדנו לנתח אותה. ידענו שגם אם היא תחיה, היא תהיה סיעודית כל החיים שלה'.
"בחיים יש כל מיני דברים שקורים, ואתה חושב לעצמך משהו לגביהם", היא מסכמת, "אבל הקב"ה - יש לו תוכניות אחרות לגמרי עבורך".