"כדי להתמצא בכנסת צריך GPS": המדריכה שמכירה כל פינה בבית הנבחרים

השבוע, ביום שבו החלה כהונתה של הכנסת ה-26, מיהרו 120 חברי הכנסת להיכנס ללשכותיהם החדשות. לצידם עבד במסדרונות צוות נוסף במלוא המרץ: המדריכים הקבועים, שמלווים מידי יום את המבקרים בבניין. אלא שהפעם הם מצאו את עצמם בתפקיד אחר: מנווטים.

פאני קלצקי, אחת המדריכות הבכירות, מספרת על כך בחיוך: "הגענו לכנסת כמו בכל בוקר, וכמובן התרגשנו מאוד לראות את כל חברי הכנסת החדשים מגיעים למקום. זה ממש לראות את ההיסטוריה מול העיניים. הח"כים הגיעו מלווים בבני משפחותיהם ובצלמים, אבל בעיניים שלהם היה אפשר לראות שאין להם מושג לאן ללכת, כי כדי להתמצא בכנסת צריך GPS. אז אנחנו, המדריכים, תפסנו פיקוד והובלנו אותם כמו ילדים אבודים. במקביל ליווינו גם את אנשי התקשורת הישראלית והזרה. זה היה יום מאוד מיוחד, אבל מיד לאחר מכן נשאבנו בחזרה לשגרה, והתחלנו להיערך לטקס ההשבעה".

המקום להשפיע

פאני צועדת במסדרונות הכנסת למעלה מחמש שנים. היא בשנות השישים המאוחרות לחייה, עלתה לארץ כנערה מריגה, ובמשך עשרות שנים עבדה כמעצבת גרפית. בשלב מסוים היא החליטה ללמוד מקצוע נוסף, ופנתה לקורס מורי דרך. שום דבר לא הכין אותה לכך שבדיוק כשתסיים את לימודיה תפרוץ הקורונה, והביקוש למורי דרך ייעלם בן לילה.

"גם עולם הגרפיקה נקלע למשבר, ומצאתי את עצמי ללא עבודה", היא נזכרת. "בדיוק באותם ימים, שלח לי מישהו הודעה בווטסאפ על כך שבכנסת מחפשים מדריכים. התברר שמדובר ביוזמה מעניינת שהוביל מיקי לוי, יו"ר הכנסת דאז. הוא חיפש אזרחים ותיקים שידריכו במקום, בין היתר כדי להיעזר בידע הרב שלהם בשפות שונות. כך הגעתי לכאן. אגב, עובדים לצדי גם מדריכים בני למעלה מ-80, שממלאים את תפקידם במסירות רבה".

את מדריכה בעיקר תיירים?

"אני מדריכה את כל סוגי האוכלוסייה", מדייקת פאני, "אבל בימים אלו יש פחות תיירים מבעבר, ורוב הקבוצות הן של אזרחי ישראל. המטרה שלי היא שיכירו את הכנסת מקרוב, שיבינו שהיא לא מבצר בלתי ניתן להשגה, אלא גם הבית שלהם. נבחרי העם הם הנציגים שלהם, ולכן מותר, ואפילו רצוי, שידעו איך אותם נציגים מתנהלים בכנסת.

"ישראל היא מדינה דמוקרטית שמתנהלת בשקיפות, ולכן כל אחד רשאי לראות ולדעת מה נעשה בכנסת. זה שונה מאוד ממה שקורה במדינות אחרות, ואני שומעת כל הזמן מתיירים שלא מאמינים למראה עיניהם, כי השקיפות הזו פשוט לא קיימת במקומות אחרים. שלא לדבר על כך שהכניסה אצלנו חופשית, בעוד שבחלק מהפרלמנטים בעולם גובים דמי כניסה, כמו במוזיאון. הכנסת היא לא מוזיאון. זה מקום עבודה חי, נושם ובועט, ומי שנכנס לכאן רואה את העבודה נעשית ממש בזמן אמת".

לדברי פאני, מה שמפתיע את המבקרים יותר מכל היא היכולת שלהם להיכנס לדיונים בוועדות, ואף לקחת בהם חלק. "אנחנו מסבירים להם שכאן המקום שלהם להשפיע. בעקבות כך, אנשים באמת נכנסים לוועדות, ויש שחוזרים לעשות זאת גם בהמשך. אגב, אין הגבלת גיל על הכניסה לוועדות: לא מזמן הגיעו לדיון ילדים בני 10 ו-12, שרצו להשפיע על נושא מסוים שהיה קרוב לליבם. זה אפילו לא מסובך – רק שולחים מייל ומבקשים להשתתף בדיון, מקבלים תשובה, ואפשר להגיע אפילו באותו יום".

לחיות את ההיסטוריה

כמי שמדריכה עשרות סיורים בשבוע, וליוותה בשנים האחרונות אלפי מבקרים, פאני נתקלת לא פעם בסיפורים מרגשים במיוחד. "באחד הימים נכנסנו לחדר הממשלה, שהיה בו מיצג מיוחד לציון 50 שנה למבצע אנטבה", היא נזכרת. "בזמן שסיפרתי על המבצע, התברר שבקבוצה שלנו יש אישה שהייתה שם בעצמה: היא טסה עם שני ילדיה במטוס שנחטף לאנטבה. במקרים אחרים אני פוגשת נכדים ונינים של חברי הכנסת מהדורות הקודמים, וגם של חברי כנסת מכהנים. מגיעים גם אזרחים ותיקים רבים, ומרגש בכל פעם מחדש לשמוע אותם מספרים, מהזווית האישית שלהם, על אירועים שהם היו עדים להם. למשל, כשאנחנו עומדים ליד מגילת העצמאות והם אומרים: 'את היום הזה אני זוכר היטב. ישבתי ליד מקלט הרדיו, ושמעתי את בן גוריון מכריז על הקמת המדינה'.

"השערים שלנו פתוחים כל השנה", היא מדגישה. "גם בזמן המלחמה המשכנו לקבל קבוצות. כך קרה שבאמצע הטקס החגיגי של פתיחת מושב הקיץ, שהגיעו אליו כמאה שגרירים מרחבי העולם, נשמעה אזעקה. כישראלים שכבר יודעים להתמודד, פינינו את הקהל למרחבים המוגנים, בלי לחץ מיוחד, אבל הייתם צריכים לראות את העיניים של השגרירים: הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם מרוב בהלה".

ויש גם זמנים נוגעים ללב, בעיקר כשמגיעים לכנסת ילדים של נפגעי טרור, או מי שהתמודדותם האישית הפכה את שמם למוכר מהחדשות. דווקא בשל כך, הם רוצים לראות מקרוב איך הכנסת פועלת. "ביום הזיכרון בשנה שעברה עמדנו עם קבוצה של נפגעי טרור ליד הגלעד. בזמן שהסברנו להם עליו, חלף מעלינו מטס של חיל האוויר, שהנמיך טוס כאות כבוד, הזדהות והערכה. זה היה מרגש כל כך".

"חלק בלתי נפרד מהעם"

אם תהיתם, פאני דווקא אינה ירושלמית. היא יוצאת מדי יום מביתה בחמש וחצי בבוקר כדי להגיע לעבודה בזמן, וחוזרת רק אחרי תשע בערב. "יש כמובן ימים לחוצים במיוחד", היא מציינת, "למשל ט"ו בשבט, שבו הכנסת חוגגת את יום הולדתה ומגיעים אלפי מבקרים, ועוד כמה ימים מיוחדים בשנה שבהם העבודה נמשכת גם בבית, מסביב לשעון. אבל זה לא קשה לי, זו הבחירה שלי ואני אוהבת את מה שאני עושה".

מה בכל זאת קשה?

"אני אישית לא חווה קושי, אבל אני רואה איך חברי הכנסת נאלצים להתמודד לעיתים עם מפגשים לא פשוטים. לא ייאמן כמה הכל פתוח כאן: אנשים פוגשים אותם במסדרון, עוצרים אותם ומתקילים אותם בשאלות ובבקשות. רובם המכריע מקדישים להם זמן ומשיבים, גם כשמולם עומד מי שלא תומך במפלגה שלהם, וגם כשהשאלות קשות או מתריסות".

פאני מהרהרת רגע, ואז מודה: "האמת היא שהתקופה בה היו חטופים ישראליים בעזה הייתה מאוד לא פשוטה עבורי. פתאום הרגשתי קושי נפשי אמיתי לקום בבוקר. המחשבה על כך שאני עומדת לפגוש שוב את הנציגים של משפחות החטופים והנעדרים, כשאין לי איך לתת להן מענה, הייתה קשה ביותר. אי אפשר לדמיין את חוסר האונים כשעומד לפנייך מישהו ומפגין, או אפילו צועק עלייך ישירות, ואתה צריך לספוג את זה, והכי מתסכל – שאין לך שום דרך לעזור לו. זו הייתה תקופה נוראה.

"למרבה המזל, כמדריכי סיורים אנחנו לפחות לא נדרשים להוציא מן המקום אנשים שמתפרצים או לטפל בהם. לשם כך יש את סדרני הכנסת. באופן אישי קשה לי מאוד לראות את זה, אבל לפעמים אין ברירה, כי חייבים לשמור על הסדר.

"ובכל זאת, חשוב לי לומר שהכנסת היא כמו ברומטר: כל מה שקורה מחוץ לכותלי הבניין משתקף אצלנו, בצורה ברורה ומוחשית, עוד באותו יום. באותם מסדרונות, שבהם אפשר לשמוע את קולות המפגינים, אנחנו גם הראשונים לחגוג את חזרתם של החטופים או בשורות משמחות אחרות. אנחנו חלק בלתי נפרד מהחיים במדינה, ואני רואה בזה זכות גדולה שאני מודה עליה מדי יום ביומו".