מפקד העם, המגפה והקמת המזבח בגורן ארונה: ביאור פרק כ"ד בספר שמואל ב'

פרק כ"ד בספר שמואל ב' מספר על החלטת דוד לִמְנות את העם, החלטה שנחשבה חטא, העונש שהגיע בעקבות החטא והתיקון של דוד: הקמת המזבח בגרן ארונה.

תקציר הפרק

החטא: מניית העם.  דוד מבקש מיואב שימנה את העם. יואב מנסה לשכנע את דוד שהדבר לא טוב, אך דוד מתעקש. מאחורי הקלעים נאמר לנו כי ההתעקשות של דוד אינה סתמית: "ויסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה". יואב שומע לפקודת דוד, ובפסוקים מובאים המקומות שאליהם הלך יואב והמספר הכולל של עם ישראל: "ותהי ישראל שמנה מאות אלף איש חיל שלף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש".

העונש: דבר. מיד לאחר שדוד שומע את תוצאות המפקד, הוא מתחרט: "ויך לב דוד אתו אחרי כן ספר את העם". דוד מבין שהוא עשה טעות, והוא מודה על חטאו: "ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאד". גד הנביא מוסר לדוד שלוש אפשרויות לעונש, ודוד מגיב: "ויאמר דוד אל גד צר לי מאד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמו וביד אדם אל אפלה". העונש שה' מביא הוא דבר, ובמגפה הזו נהרגים 70,000 איש. תוך כדי תפילה של דוד, המלאך הפוגע בעיר עוצר את המגפה.

התיקון: הקמת המזבח. בסוף הסיפור מופיע התיקון לחטא של דוד: "ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגרן ארונה היבסי". דוד הולך אל הגורן וקונה אותו מארונה, בדומה לאברהם אבינו שקנה את מערת המכפלה. כך, בסופו של דבר, באה המגפה לסיומה: "ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עלות ושלמים ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל".

הפרק המלא

(א) וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה.

(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם.

(ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹוקיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה.

(ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל.

(ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר.

(ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חׇדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן.

(ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכׇל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע.

(ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכׇל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם.

(ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ.

(י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֺן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד.

(יא) וַיָּקׇם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר.

(יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.

(יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר.

(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.

(טו) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמׇת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

(טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן האורנה הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי.

(יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי.

(יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַיהֹוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי.

(יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'.

(כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה.

(כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם.

(כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים.

(כג) הַכֹל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אלוקיך יִרְצֶךָ.

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אלוקי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים.

(כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

ביאור מילים קשות בפרק

"כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד" - תעביר את החטא, שהרי אני עשיתי מעשה שטות בכך שספרתי את העם, אך בני ישראל לא חטאו בכך.

"צַר לִי מְאֹד" - כל הצרות האלה, הן צרות קשות.

"נִפְּלָה נָּא בְיַד ה'" - ובכל זאת אני מעדיף ליפול עכשיו בידיו של ה' ושיבוא דבר.

"כִּי רַבִּים רַחֲמָיו" - אני מעדיף שיבוא דבר וליפול בידיו של ה' כיוון שרחמיו של ה' הם מרובים, והוא ירחם עלינו.

"וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה" - וכך לא אפול בידי אדם. אם אבחר בחרב, אני נמסר בידי אדם. גם אם אני אבחר ברעב, העניים יהיו צריכים את עזרתם של העשירים. אך אם אבחר בדבר, כולם יהיו נתונים בידי ה', והוא ירחם עלינו.

"וְהַמֹּרִגִּים" - ואת הכלים שנקראים "מרג", לוחות עץ שבתחתיתם יש אבנים קטנות ומשתמשים בהם כדי לדוש את התבואה.

פירושים מעניינים של פרשנים

רד"ק בשם חז"ל: ה' אמר למלאך להכות את הגדול שבהם, ובאותו רגע מת אבישי בן צרויה שהיה שקול כרובה של סנהדרין.

מלבי"ם: דוד היה אמור להינגף, אלא שזכות המקום גרמה, וגם שידוע שבני ישראל עתידים להקדיש לבית המקדש מחצית השקל שעל ידיהם לא יהיה נגף עליהם. לכן המלאך נעמד ולא הכה בגורן ארונה ופנה מציון כלפי ירושלים. דוד אמר למלאך שאין זה ראוי שהוא יטה את חרבו כלפי העם, שהרי הוא זה שחטא.

רד"ק: ארונה היה עדיין מלך היבוסים שישבו בירושלים. עוד כתב שהיבוסי המוזכר בפסוקים אלה אינו משבעת האומות, אלא היו צאצאים של אבימלך מלך פלשתים, והיה מותר להשאיר אותם בארץ, היות והם קיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"ולמה שלוש? אמר לו שלושה דברים: אמרת על שאול: אם ה' יגפנו, או יומו יבא, או במלחמה ירד ונספה, לכך שלוש כנגד שלוש".

"דבר אחר: כתוב אחד אומר: שלש שנים. וכתוב אחד אומר: שבע שנים. אם שבע למה למה שלש? אלא אמר לו: מה אתה מבקש שלש למלחמה או שבע לבצורת, אלא אמר דוד: אם אני אומר רעב - יאמרו ישראל מפני שהוא מלך ואוצרותיו מלאים. אם אומר אני אנוס מפני צרי - ישראל אומרים מפני שיש לו גיבורים שיעמדו עליו. אמר: הריני שואל את המוות שמשווה גדולים וקטנים".

"ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד, ר' חייא הגדול אומר: 'משחיטת התמיד עד זריקת דמו'. ורבותינו אומרים: 'משהאיר המזרח ועד הנץ החמה'. רשב"ג אמר: 'משהתחיל גלגל חמה לעלות עד שיגמור כולו'. ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. רבי יוחנן אמר: 'עד חצות ממש'".

לפרקים קודמים, הקליקו כאן