"יברכך ה׳ וישמרך": הברכה שליוותה ילד בן 10 במשך עשרות שנים קשות

"כשנלקחתי לצבא, הייתי ילד כבן 10. בן יחיד הייתי לאימי האלמנה", פתח מישה הקנטוניסט את סיפורו האישי המופיע בספר "להישאר יהודי". "על פי החוק, כבן יחיד לא הייתי אמור להילקח לצבא. אך החוק לא נכתב, כנראה, בעבור העניים. יהודי עשיר, מקרובי משפחתי, שיחד את הפקידים, רשם אותי כבנו, ואני נלקחתי כ'כפרה' במקום בנו.

"קטעי הזיכרונות שלי מאז הם כחלום רע. כמעט דבר לא נותר בזיכרוני, רק זאת – שהיה לי קר, הרגליים קפאו, החיילים צרחו, קיללו, לעגו לנו, וכל הזמן האיצו בנו. רעבים, עייפים וחבולים, כמו כבשים המובלים לשחיטה, הגענו בקור המקפיא לעיר לוצין.

"נכנסנו לקסרקטין רחב, והופתענו למראה עינינו: כחמישה יהודים המתינו לנו שם. הבולט ביניהם היה איש גבוה בעל הדרת פנים, עיניים עמוקות, ומבט חודר. כמה חמלה והשתתפות בצערנו היו בעיניים הללו, וכמה חום נפלא. הייתי קטן, עייף, קפוא ורעב, כמה לאהבה ולחום.

"עיניו של האיש כמו מגנטו אותנו אליהן", הוסיף מישה לשחזר, "והוא פתח, בקול מתוק ומרגיע: 'שלום עליכם, אידעלעך'. ה'שלום עליכם' כבש את ליבנו, וחמימות מתוקה פשטה בנו. מיד השבנו כולנו: 'שלום עליכם, רבי!', היה זה רבי נפתלי ציוני, רבה של לוצין.

"הוא ניגש ולחץ יד לכל אחד מאיתנו, מעניק מילה טובה לכל ילד. העסקנים המקומיים הגיעו להסכם עם המפקד הצבאי, כי בכל משך זמן שהותנו בעיר, יתארחו הילדים אצל משפחות יהודיות. ואילו אני, זכיתי להתארח בביתו של הרב עצמו.

"מידי יום, היינו חייבים להתייצב בקסרקטין למפקד. הרב נפתלי היה מגיע לשם לשעה או יותר, ומתיישב יחד איתנו. התקבצנו סביבו, והקשבנו בצמא לסיפוריו הנפלאים. הוא סיפר לנו על יהודים שעינו אותם בכדי שימירו דתם, אך הם לא נשברו, ומסרו נפשם על קידוש ה'. סיפר על רבי עקיבא, על רבי חנינא בן תרדיון, על דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, על מסעי הצלב ועל תקופת האינקוויזיציה.

"יותר מכל אהב רבי נפתלי לחזור על סיפורו של יוסף הצדיק שנמכר בידי אחיו, כשהוא מדגיש תמיד שיוסף עמד בניסיונות כשהוא רואה לעיניו את דמות דיוקנו של יעקב אביו. האחים מכרו אותו, אך אביו לא בגד בו.

"רק לאחר שנים הבנתי מדוע הזכיר כה הרבה דווקא את יוסף הצדיק. כי גם אנחנו, הילדים המסכנים, 'נמכרנו' על ידי אחינו, פרנסי הקהילות, שנתנו אותנו במקום ילדי המשפחות העשירות והמבוססות. בקלות יכלנו לבגוד בעמנו בגלל זאת, אך הרב נפתלי החדיר לליבנו את ההבנה, שגם אם אחינו בגדו בנו, אך בשביל אבינו היקר שבשמים, צריך להחזיק מעמד...

"בלענו כל הגה שיצא מפיו", הוסיף מישה. "הוא היטיב לספר, ובכל מילה שלו היו טמונים כה הרבה טוב לב ואהבה. דבריו נכנסו היישר מליבו הזך והטהור, אל תוככי לבבו של כל ילד. הוא הצליח לשנות אותנו, עד כי המוח פשוט התחיל לחשוב בצורה שונה לגמרי. באותו חודש בו שהינו במחיצתו, היה כל כך הרבה תוכן יהודי ומוסר השכל בעבורנו - כצידה לשנים שיבואו. ליבותינו נקשרו לעמנו, למדנו לסלוח.

"הרב ריפא אותנו במילותיו מן המחלה המסוכנת ששמה 'שנאה', שחשנו כלפי הרשויות היהודיות. הרב לימד אותנו למחול על הכל. מה היה קורה אילולי היו בעולם אנשים כמותו וכמו הנלווים אליו?! בעבורי אישית, הייתה זו תקופה של הצלה. טוב היה לי בביתו. שכחתי מי אני ולאן נלקחתי… רעייתו הייתה לי כאם. איני יודע מדוע בחר דווקא בי מכל הילדים, ייתכן שצפה אילו ניסיונות ממתינים לי. אך היה זה חסד גדול שעשה עימי ה'.

"בלילה האחרון לשהותנו במקום לא הניחו לנו ללכת לבתי היהודים, ודרשו מאיתנו להישאר בקסרקטין. עם עלות השחר החלו לתקוע בחצוצרות. נעמדנו עם התרמילים על הגב, מנומנמים, רועדים מקור, בלבבות הולמים מפחד. הבנו כי תמו הימים הטובים. תהינו בקול: 'האם הרב יגיע גם היום?' לא האמנו שיבוא, בגלל השעה המוקדמת.

"והנה הרמנו את עינינו, והרב עומד מולנו. פניו היו רציניות, אך בעיניו בערה אש. הוא עבר בינינו, וחילק ציצית לכל ילד, ולאלו שהגיעו למצוות העניק גם זוג תפילין. ואז הוא נעמד בצד והחל לצעוק: 'ילדים, ילדי ישראל, אתם יהודים! דעו וזכרו כי אתם בנים של אברהם, יצחק ויעקב!'. הוא פרץ בבכי… 'אל תשכחו שאתם יהודים! אל תשכחו! זכרו את דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, רבי עקיבא ויוסף. אמרו יחד עמי, ילדים יקרים 'שמע ישראל'!, וכולנו צעקנו יחד 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'!".

"הרב המשיך: 'ילדים, אתם עוזבים היום ויוצאים למסע קשה. 'ומצאוך צרות רבות ורעות…' הרבה צרות וייסורים מחכים לכם…', קולו נשנק, 'אך ה' יהיה עימכם, אם לא תשכחו אותו. ה' אלוקי אברהם, יצחק ויעקב'. הוא אסף אותנו אליו, ובירך אותנו בברכת כהנים. קרני השמש הראשונות החלו להפציע. החצוצרות הריעו שוב. יצאנו לדרך, חולפים על פני רבנו. לכל אחד מאיתנו איחל הוא 'לך לשלום והיה בריא'.

"אל מול עיניי, המשכתי כל העת לראות אותו בבהירות עומד ולוחש לי את המילים מברכת כהנים: 'יברכך ה' וישמרך'", סיים מישה את סיפורו.