הקרב על הברכה: אברבנאל בפירוש נפלא לפרשת תולדות

בפרשת תולדות אנו פוגשים את הקרב על הברכה. יצחק מייעד את הברכה לעשיו, ויעקב, בחסות רבקה, מנהל קרב מתוחכם להשיג את הברכה לעצמו.

האברבנאל פותח בשאלות בסיסיות: התורה אינה מספרת שאברהם ערך ליצחק מעמד דומה לפני מותו. מדוע, אם כן, יצחק רואה צורך לעשות זאת? ואם רצונו לברך את בניו, מדוע הוא מזמין רק את עשיו? הרי יעקב עתיד לברך את כל בניו, ומשה יברך את כל שבטי ישראל. מדוע אי אפשר לברך את שני האחים?

הסבר הדברים כך הוא: הירושה החשובה בבית יצחק היא ברכת אברהם - הדבקות בהשגחה האלוקית והבטחת הארץ. אלו הדברים שאברהם הנחיל ליצחק, ואלו הדברים שצריך להנחיל הלאה. "וזה היה ממונו ועושרו של יצחק שירש מאברהם אביו". הצאן, הבקר והנכסים הם רכושו של הבית. הברית היא הדבר המעניק לבית את ייחודו. יעקב מבקש להיות נושא הברית הזאת.

עשיו שב מהשדה ומבקש מהנזיד שיעקב הכין. יעקב מבקש ממנו למכור את בכורתו. במבט ראשון נדמה שהדיון עוסק בזכותו של הבן הבכור לקבל חלק גדול יותר בירושה. אלא שאברבנאל דוחה את האפשרות שזה היה עיקר מבוקשו של יעקב. גם הכבוד החברתי הכרוך בבכורה אינו מסביר, לדעתו, את השתדלותו.

מה שעומד מאחורי מכירת הבכורה הוא העובדה שיעקב רואה את ההבדל בינו ובין עשיו, וחושש שזכות הבכורה תעניק לעשיו קדימות גם בירושת ההבטחות. מצד אחד עומדת הבכורה הטבעית, מהצד האחר עומדת ההתאמה הרוחנית.

יעקב מבקש לצרף את שני הדברים. הוא מאמין בייעודי אברהם וחפץ בהם, ורוצה שגם מעמד הבכורה יהיה בידו. אברבנאל מוסיף שיעקב חושש שמא, בשל דרכו של עשיו, תאבד הירושה הרוחנית מבית יצחק ותעבור לענף אחר ממשפחת אברהם.

הבן הבכור אמור למלא את מקום האב כאשר האב מזדקן ונחלש: לדאוג לצורכי הבית, לפרנס את הקטנים ולשאת בעול ההנהגה. וזה מה שעושה יעקב, הוא הנמצא בבית ומכין את הנזיד, ואילו עשיו יוצא לשדה ושב כדי לקבל את מזונו מאחיו. לכן מעשהו של יעקב הוא כמו מבחן, מי כאן המבוגר האחראי? אתה רוצה שאהיה אחראי על האוכל כשאתה מתרוצץ? אין בעיה, הבה ונעשה את זה רשמי. אתה מוותר על העול של הבכורה, נעשה על זה הסכם מסודר.

עשיו התגלה כאן כמי שאיננו מייחס לבכורה את המשמעות שיעקב מייחס לה. "הנה אנכי הולך למות" - אני איש שדה, נתון בסכנות, מה שאני צריך זה אוכל ותנאים גשמיים, אין לי כוח לדברים נוספים ולאחריות על דרכו של סבא אברהם. לכן התורה מדגישה "ויבז עשיו את הבכורה", עשיו אינו חוזר בו מיד מהמכירה ואינו מתייחס אליה כאל אובדן של דבר יקר. הוא טורח להפטיר אחריה קללות, שמחזקות את תום הלב של העסקה ואת העובדה שאינה ניצול של רגע, אלא באמת שיקוף של המצב בין האחים.

יצחק מייעד את עשיו להמשיך את דרכו משום שהוא הבכור, ואילו רבקה מכירה את דבר ה׳ שנאמר לה, "ורב יעבד צעיר". לפי אברבנאל, יצחק לא ידע את הנבואה הזאת. ההבדל בידיעה מסביר חלק מההבדל בהכרעתם.

בין מכירת הבכורה לברכות מופיע בתורה סיפור ארוך על יצחק בארץ פלשתים. גם בו מוצא אברבנאל בירור של מעמדו כיורש אברהם: הרעב מביא את יצחק לגרר. הקב"ה מזהיר אותו שלא לרדת למצרים, ומבטיח להיות עמו ולברכו. אברבנאל מסביר שיצחק עשוי היה לחשוב ללכת בדרך שהלך אביו בעת הרעב, ולכן נדרשת ההוראה המיוחדת.

המאורעות מכאן ואילך הם התגלות הדרגתית של ההבטחה. הזריעה המצליחה בשנת הרעב, גידול הרכוש ומעמדו של יצחק בארץ מראים כיצד הברכה שנאמרה לו מתגשמת בתוך המציאות.

ההצלחה מעוררת קנאה, ויצחק נדרש לעזוב. אחר כך באים סתימת הבארות והריב על המים. הקורא עלול לחשוב שיצחק היה חלש, פסיבי, אדם הנדחק שוב ושוב לאחור. אך אברבנאל מדגיש דווקא את כוח עמידתו. הוא מפרש שיצחק יצא מהעיר, אך לא התרחק מכל הסביבה. הוא שב וחפר את בארות אביו, וקרא להן בשמות שנתן להן אברהם, כדי להבהיר שמדובר בהשבת הקיים. הוא נהג בחכמה, אבל לא נהג כמוג לב. "ולדעתי יש כבוד גדול ליצחק ולכן ייכתב פה". בעצם התורה באה לספר לנו בינתיים מי זה יצחק: אל תחשבו שהיה פראייר או תמים, ובכל זאת בנושא יצחק ועשיו הקב"ה הצדיק את מעשי רבקה.

האברבנאל מבחין בין שלושה שימושים במילה "ברכה". כשהקב"ה מברך אדם, מדובר בהשפעת טובה. כשהאדם מברך את הקב"ה, מדובר בשבח ובהודאה. וכשאדם מברך אדם אחר, הוא מתפלל עליו ופועל להכינו לקבלת הטובה מאת ה'. המברך הוא כמובן אינו בעל הטובה ואינו מחלק אותה מכוח עצמו. הוא מבקש אותה מהקב"ה. בברכת הכוהנים נאמר שהכוהנים מברכים, ובסיום נאמר "ואני אברכם", מקור הברכה הוא הקב"ה.

עם זאת, ברכת האב בפרשה נושאת גם משמעות של קביעת ההמשך: מי יהיה נושא הבטחות אברהם. אברהם לא נזקק להכריע בכך לגבי יצחק, מפני שההכרעה נמסרה לו במפורש. אבל יצחק רואה לפניו שני בנים, ומבקש להסדיר את הדבר לפני מותו. ולכן לא יכל לברך את שניהם. יצחק מבקש להעמיד ראש אחד לבית. הוא חשב שעשיו יהיה העיקר, ויעקב ייכלל בהנהגתו. העובדה שיעקב עתיד לברך את כל בניו אינה סותרת זאת: בני יעקב יהיו כולם ראשי שבטים בתוך אומה אחת.

בבקשת המטעמים, יצחק מבקש להעניק לעשיו זכות של כיבוד אב, שבאמצעותה יהיה ראוי יותר לברכה. הוא מכיר בכך שעשיו אינו הולך בדרך הראויה, ומבקש לסייע לו להתקרב אל המעמד שאליו הוא מייעד אותו. עוד מביא אברבנאל את הסבר הר"ן, שהמטעמים נועדו לשמח את נפש המברך ולהכינו למעמד.

אך התורה רומזת שבכל זאת יצחק לא כיוון כהלכה, והדבר נרמז בהזכרת העובדה שיצחק זקן ועיניו כהו. יש לדברים גם משמעות סמלית, לפי אברבנאל. הוא לא קרא את המציאות טוב כמו שרבקה קראה.

רבקה פועלת מתוך ידיעת הייעוד שנמסר לה. היא מבקשת שהברכה תגיע אל מי שנועד להיות עיקר הבית. אברבנאל מסביר את ביטחונה בכך שיצחק אינו מקור עצמאי של ברכה: ההשגחה האלוקית היא שתכוון את המעמד ותביא את הטובה אל המקבל הראוי לה. ואכן, כך אירע שיצחק לא שם לבו שהבא הוא יעקב ולא עשיו, ובירכו, וכך גם יצחק הבין שהמעשה שנעשה בדיעבד הוא היה הנכון.

אברבנאל מוסיף על כך שהברכות ניתנו בשם "אלוקים", המורה על מידת הדין. מכאן הוא לומד שהן תלויות בהכנת המקבלים ובדרכם. הברכה אינה פוטרת את נושאה מהצורך להיות ראוי לה. כך שעיקר המסר של הפרשה הוא שהברכה אינה דבר עצמאי. התחבולות להשיגה חשובות, אבל גם יצחק המברך יודע שבסופו של דבר ה' הוא זה שקובע מי יתברך, וגם יעקב ועשיו המתברכים יודעים שהברכה תלויה בהכנתם ובמעשיהם.