השיר שלא נדם: איציק קלה על הנס הרפואי, האובדן הקורע והאמונה שניצחה הכל

איציק קלה הוא אדם שהפשטות קורנת ממנו, ומאור פניו פוגש אותך מיד. למרות רפרטואר אדיר של עשרות אלבומים, להיטי ענק שחוצים דורות והופעות ענק (בימים אלה הוא בסיבוב הופעות ארצי עם המנצח תום כהן ותזמורת מזרח ומערב) – הוא נשאר איש חם, שמדבר עם כל אחד בגובה העיניים. כשהוא מתיישב לריאיון, במרכז ביתו נמצאת האמונה התמימה והיוקדת שלו. עבורו, המוזיקה, ההצלחה והניסיונות הקשים שחווה מתנקזים כולם לנקודה אחת: השגחה פרטית וחיבור לבורא עולם. לאחרונה התבשר שיקבל את פרס אמ"י היוקרתי על מפעל חיים, תוספת מרגשת לתואר "יקיר ירושלים" שכבר הוענק לו. אבל כדי להבין את הפסגה, צריך לחזור אל ההתחלה הלא פשוטה.

"ללכת לישון רעב, ללכת בגשם עם נעליים קרועות"

קלה (73) נולד למשפחה דתית בשכונת קטמונים בירושלים. הוא הילד ה-13 והקטן ביותר במשפחה שעלתה מכורדיסטן, והיחיד שנולד בארץ. אביו היה פייטן וחזן בחסד עליון. "כשאבא שלי היה מתפלל בימים הנוראים, הציפורים היו מצייצות", הוא מספר. אך קלה מעולם לא זכה להכיר אותו באמת. האב נפטר מדום לב כשאיציק היה בן שלוש בלבד.

היתמות הותירה את בני המשפחה בעוני מרוד, שניכר בכל היבט של חייהם. "זו הייתה ילדות קשה מאוד. לא היו מותרות, ואפילו בגדים העברנו מאח לאח. אני זוכר את עצמי כילד הולך בגשם עם נעליים קרועות, הולך לישון רעב". בעקבות פטירתו של אביו, אמו הפכה עבורו לכל עולמו. כדי להביא לחם הביתה, היא עבדה בניקיון מבוקר עד ליל. איציק הקטן, שסירב לעזוב אותה, היה קם איתה בארבע לפנות בוקר בימי החופש הגדול כדי לעזור לה לעשות ספונג'ה בחדרי המדרגות. אהבתו אליה גרמה לו לוותר על עתיד מבטיח כשחקן כדורגל, רק משום שהיא חששה שיחלל שבת.

המוזיקה זרמה בעורקיו מיום היוולדו. כילד, כולם ידעו שהוא זמר, ובהפסקות בבית הספר היו מבקשים ממנו לשיר. אבל התפנית הגדולה חלה בגיל עשר, כשחבר שכנע אותו להגיע לבית הכנסת. שם ראה אותו רחמים עמר, מחשובי החזנים בירושלים.

"אני מודה לה' שפגשתי אותו, הוא הפך להיות כמו אבא בשבילי", משתף קלה בהתרגשות. "הוא גילה אותי כילד יתום, אימץ אותי ולימד אותי הכל – חזנות, מקאמים, תפילה ירושלמית. את כל היסודות קיבלתי ממנו, בלי אף זיוף או שקר". עמר רצה לקנות לאיציק הקטן מנדולינה כדי שיוכל ללמוד לנגן, אך כסף לא היה בנמצא. בצעד נועז, פנה עמר לד"ר יוסף בורג, שכיהן כשר הפנים, וסיפר לו על ילד יתום ומוכשר שזקוק לכלי נגינה. בורג הוציא צ'ק מכיסו הפרטי ומימן את רכישת המנדולינה.

חלפו 40 שנה. קלה, כבר זמר מוכר ומצליח, שהה בבית מלון ופתאום הבחין בד"ר בורג המבוגר יורד במדרגות. "ניגשתי אליו וביקשתי לנשק לו את היד. הוא סירב בענווה ושאל למה. אמרתי לו: 'לפני 40 שנה קנית לילד יתום מנדולינה. אני הילד הזה, ובזכותך הגעתי לאן שהגעתי'. התחבקנו שם, ובכיתי דמעות שליש. מרוב התרגשות לא יכולתי ללכת באותו יום. ישבתי חצי שעה רק כדי להסתכל עליו מרחוק עד שנעלם".

"בתי, בתי, איך סבלת כאבייך"

השליטה האבסולוטית של קלה בתורת המקאמים (סולמות המוזיקה המזרחית והערבית) מאפשרת לו לשיר בשלל שפות וסגנונות – מטורקית ופרסית, דרך הודית ועד ערבית שורשית. פעם, במהלך אירוע בנצרת שבו נכח שייח' מכובד, פנה אליו השייח' ואמר ביהירות מסוימת שהיהודים אינם יודעים לבצע את קריאת ה"אללה אכבר" המוסלמית בצורה אותנטית.

קלה החליט ללמד אותו שיעור באמונה ובשורשים. "ביקשתי ממנו ומכל הנוכחים הערבים בחדר לעצום עיניים. עמדתי שם וסלסלתי את הקריאה במקאם המושלם. כשהם פתחו את העיניים, השייח' היה בהלם מוחלט ואפילו הציע לי כסף כדי לבוא לשיר אצלם בימי שישי. עניתי לו בטורקית, כדי להראות לו שאנחנו יודעים הכל, והסברתי לו את המסר האמיתי: כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והביא את המוזיקה והתפילה, קודם כל הוא נתן אותם לעם ישראל. הכל יושב על הבסיס היהודי שלנו".

לפני מספר שנים, חייו של קלה היטלטלו כשהתגלה גידול סרטני בדיוק במקום הרגיש ביותר עבורו – הגרון ומיתרי הקול. מתוך פחד משתק, ובין טיפולי הכימותרפיה הקשים, הוא הסתגר בתפילות ובבכי.

"זה היה סנטימטר ממיתרי הקול", הוא משחזר. "לא האמנתי שאחזור לשיר. התחננתי לקדוש ברוך הוא שייתן לי רק את הזכות להמשיך לחיות, להצליח לדבר. הייתי חוזר הביתה מהטיפולים, מסתגר בבית ובוכה לה' שיציל את חיי. לשמחתי הרבה, תפילותיי נענו. חזרתי לדבר ולשיר. זה לא קרה רק בזכות הרופאים, אלא קודם כל בזכות בורא עולם ובזכות עם ישראל שהתפלל עליי יום ולילה מתוך אמונה". בעקבות מחלתו, קלה משתדל כיום לייעץ ולחזק אנשים שמתמודדים עם מחלות דומות, ומפציר בכולם ללכת להיבדק מיד כשמתעורר חשד בריאותי.

לצד זאת, המחלה הקשה הכתה בו במקום אחר, במקום כואב במיוחד: בתו האהובה, מעיין ז"ל, חלתה אף היא בסרטן. היא נפטרה בגיל 36, והותירה אחריה שני יתומים קטנים. קלה לא זז ממיטתה בבית החולים, ישן על כורסאות קטנות, וסירב לעזוב אותה אפילו לרגע. כשהלכה לעולמה, השבר היה עמוק כל כך שהוא שקל לפרוש לחלוטין מעולם המוזיקה.

מה שהחזיר אותו לבמה הייתה הצוואה שהשאירה לו. "היא אמרה לי: 'אבא, אני יודעת כמה קשה לך, אבל אני מבקשת ממך – תמשיך לשיר ולשמח את עם ישראל, אפילו יותר ממה שעשית עד היום'. אם לא הייתי ממשיך, לא הייתי מקבל את אות יקיר ירושלים ולא את פרס אמ"י. הכל בזכותה ולמענה, ואני מקדיש לה את הצלחתי".

"התקן עצמך בפרוזדור"

לאורך השנים שיתף קלה פעולה עם גדולי היוצרים בישראל – אהוד מנור ועוזי חיטמן ז"ל, יוסי גיספן ואביהו מדינה. חיטמן כתב את אחד מלהיטיו הגדולים: "אני העבד". כשחיטמן הגיע לאולפן לשמוע את איציק שר את השיר, שהוקלט בטייק אחד, עיניו התמלאו דמעות. קלה פנה אליו ואמר: "כדי לכתוב מילים כאלו עם נשמה כזו, זה חייב לבוא מבית שיש בו יהדות, תפילה ואמונה". חיטמן הביט בו והשיב בקול חנוק: "אתה לא יודע כמה אתה צודק, אבא שלי היה מקובל".

כפי שציינו לעיל, והתרשמות זו מתחזקת ככל שהשיחה מתמשכת, משמח עד מאוד לראות את הפשטות המוקרנת מקלה. עד היום, למרות ההישגים הרבים להם זכה, הוא מציין שלעולם לא יסרב לאדם שמבקש ממנו תמונה, סרטון או ברכה. הוא מצלם לא מעט סרטונים כל שבוע עבור חולים וחתנים, ולא עוזב הופעות עד שאחרון האנשים מקבל יחס. את הסוד לכך הוא מוצא בתפילת שחרית, במילים שמלוות אותו בכל בוקר: "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום".

"כל החברים הקרובים שלי, שחלקם טייקונים גדולים, הם אנשים בלי גאווה. מי שאין בו ענווה, אני לא יכול להיות חבר שלו", הוא מסכם בחיוך שקט. "מה אנחנו בעולם הזה? כולנו פה בסך הכל בפרוזדור קצר. נכנסים, הולכים קצת ויוצאים. הגדולה שייכת רק לבורא עולם, ואת זה תמיד חייבים לזכור".

איציק קלה (צילום: אורי אליהו)