סיפור מהחיים: יעשה שלום עלינו

מהיום שבו מוניתי לתפקידי כמזכירת המנכ"ל באחד הארגונים הגדולים, הפכתי לאדם עסוק באמת. עשרות פניות, מאות קריאות, התכתבויות. לנהל יומן בסדר גודל כזה – זה כמו עירוי אדרנלין לווריד ללא הפסקה. הייתי חייבת להחזיק ראש בכל מכל כל, לגלות ערנות ותושייה בכל מקרה חדש, לשמור על ייצוגיות ובעיקר – להיות בן אדם.

השעות בעבודה כזאת הן לא שגרתיות. זו לא משרה של "שגר ושכח". גם מאוחר בלילה אני יכולה לקבל שיחה חשובה, או פנייה שאני חייבת לענות ולהתייחס אליה. באותם ימים, זה לא היה קושי – אלא דווקא יתרון גדול בשבילי. לא היו לי ילדים, וכל מה שיכול היה למלא את אינסוף המשבצות הריקות שהחוסר הזה הותיר בחיי – היה ברכה. וודאי כשהעבודה הזו מילאה אותי גם בסיפוק. אהבתי אותה מאוד, התמסרתי אליה והיא הפכה לחלק מחיי. המנכ"ל היה מרוצה, וכך גם אני.

מטבע הדברים, רשימת אנשי הקשר שלי הלכה ותפחה לממדים עצומים. הכרתי המון אנשים, בכירים יותר ופחות, ועם רבים מהם עבדתי על בסיס קבוע. אבל מכולם, אהבתי לעבוד מול ליאת.

ליאת הייתה עוזרת מנכ"ל באחד המשרדים הממשלתיים החשובים. היא הייתה מוכשרת מאוד, ויחד עם זאת בן אדם נעים וזורם, מסוג האנשים שכיף לדבר איתם גם אם הכרתם לפני שנייה וחצי. אט-אט הפכנו לחברות טובות, אף על פי שהקשר בינינו היה בעיקר בהתכתבויות, ומדי פעם בשיחות טלפון. מעולם לא ראינו זו את זו, אך היו לנו שיחות נחמדות וטובות. גם היא הרגישה כמוני. כל הזמן הבטחנו זו לזו לעשות איזה מפגשון באמצע הדרך – שכן המרחק הגיאוגרפי בינינו היה גדול מאוד, כל אחד מאיתנו בקצה אחר של הארץ. כצפוי, ההבטחות הללו לא ממש הגיעו לכדי יישום.

ליאת הייתה מהאנשים הבודדים ששיתפתי בחיים האמיתיים שלי. בדמות שמאחורי המסכה, בדממה הזועקת מקירות הבית. בהתמודדות האמיתית שלי בין דלתות הרופאים, תרופות, בדיקות, תקוות ואכזבות, רכבת ההרים של חיי. היא הייתה כולה אוזן ולב. היא שיתפה אותי בפסי קול מחייה שלה, וכך, אף על פי שלא ראינו זו את זו, הרגשנו שאנחנו מכירות היטב, כמו אחיות. משהו פנימי, מהנשמה.

והנה, הגיע היום. פרויקט ענק נחת לפתחנו – כנס ענק של הארגון שבו אני עובדת, בשיתוף עם כמה מפעלי חיים – ועם המשרד של ליאת. זו הייתה אמורה להיות הפקת ענק. שמחתי שבתוך הדבר הענק הזה יש לי מישהי אחת שאני יכולה לסמוך עליה לחלוטין, אוויר לנשימה.

זו הייתה עבודה של ימים ולילות, כמעט ללא שינה. מאות עובדים עבדו סביב השעון כדי שהכל ידפוק כמו שצריך. אחרי חודשים של עבודה, הגיע היום. הפקת הענק שקרמה עור וגידים הפכה לעובדה מוגמרת, ורגע לפני האירוע עצמו קלטנו לפתע, ליאת ואני, שלראשונה אנחנו עומדות להיפגש. התרגשנו. הנה זה קורה.

יום לפני האירוע הגעתי למקום, לבדוק שהכל עובד כמו שצריך. העניינים זרמו. עברתי מאדם לאדם, סוגרת פינות, פותחת קריאות, מגלה בלת"מים של הרגע האחרון. ואז ראיתי מולי אישה נמרצת ותכליתית מתקרבת לעברי, והבנתי שמולי נמצאת ליאת.

הבטנו זו בזו.

"ליאת?!".

"דבי?!".

פי נותר פעור. גם שלה. אנחנו מכירות. ולא, לא מהעבודה.

*

כמו סופה נשאבתי אחורה במנהרת הזמן. המקום: תיכון, שנות העשרה המוקדמות שלי. אני יושבת עם קבוצה מבנות הכיתה, ליאת נמצאת שם. ליאת. אחת מהבנות בכיתה שלי, נערה בסגנון קצת שונה משלי. קול שונה, צבע אחר, אפילו מעניין – אבל עבורי, יש בנוכחות שלה משהו מרגיז. אפילו מאיים. ואני לא יודעת למה. באותם ימים אני כנראה צעירה מכדי לפענח את הבלגן שאני מרגישה מבפנים מולה.

היא יושבת איתנו ומדברת בלהט האופייני לה. זה קצת מרגיז אותי, כבר שמעתי ממנה את הסיפור הזה שלוש פעמים – כל פעם בווריאציה אחרת. אני בטוחה שהיא משנה מהאמת, קצת מסלפת. אבל שאר הבנות נראות כאילו הן נהנות, ובעיני זה ממש מגוחך.

דחף פתאומי, כמו לבה שמתפרצת מהר געש, גורם לי לומר בקול את מה שחשבתי, עד לפני רגע, בשקט. "הסיפור הזה משעמם, סיפרת אותו כבר כמה פעמים, ושתינו יודעות שמשהו כאן איבד מהאמת, אז יאללה, בואי נסיים עם הסיפור הזה ונמשיך הלאה".

ליאת המומה, סמוקה. עד מהרה היא חוזרת לעצמה, ועונה לי בתקיפות שלא נופלת משלי. ואני, במקום להתנצל או לשתוק, מחזירה מנה אחת אפיים.

קבוצת החברות מתחלקת כעת בינינו. חלק נצמדות אליה, בפרצוף מוכיח כלפי. אחרות צוחקות מהציניות והשנינות שלי. כמה בודדות קמות והולכות, או נשארות ושותקות.

זה רק מקרה אחד מני כמה. לא את כולם אני מתחילה. אינספור פעמים זו דווקא ליאת שמוצאת מקומות ניגוח רגישים, אבל בתוכי אני יודעת שאני החזקה בסיפור הזה. ליאת עדיין נלחמת על המקום שלה בכיתה. אני כבר נמצאת בה על מי מנוחות, עם מעמד חברתי גבוה שזכיתי בו עוד מהבית.

וכך זה ממשיך, בגלים עולים ויורדים, במשך שלוש שנים. ליאת לא סובלת ממני כל יום. אנחנו חברות, בגדול, אבל משהו בינינו יושב תמיד על מיכל מלא של דלק, וכל ניצוץ מבעיר מיד את השטח.

בסוף כיתה י"א, ליאת מספרת שהם עוברים דירה לקצה השני של הארץ. אנחנו חוגגות לה מסיבת פרידה, עם תמונות והכל, וזהו. היא עוזבת, ואני שוכחת ממנה.

*

היא הייתה אפיזודה חולפת בחיי. רק שנים אחרי, כשכבר הייתי נשואה, פלוס כמה שנות המתנה, נזכרתי בה. ניתחתי עם עצמי, ממבט בוגר, את מה שהניע אותי אז, והבנתי שדווקא המעמד הנמוך יותר שממנו הגיעה, איים עלי. ממרום גילי הצלחתי להבין שעשיתי לה עוול. גם אם היא הצליחה לענות לי מפעם לפעם וגם לעמוד מולי – אני הייתי זו שנטועה עמוק בחברה, והיא לא באמת הבינה מה יש לי נגדה. איך תוכל להבין, אם אני לא הבנתי?...

לראשונה בחיי ריחמתי עליה, וקול פנימי אמר לי שאני חייבת לה סליחה. אבל איך אמצא אותה? החברות שלי זכרו אותה רק במעומעם, אף אחת לא שמרה איתה על קשר. היא צללה לתהום הנשייה, ולא היה לי מושג מאיפה להתחיל לחפש. כלומר, חיפשתי את שם המשפחה שלה בעיר שהיא עברה אליה אז, אבל לא מצאתי את הוריה, וכמובן לא אותה. ולא ידעתי איך להמשיך משם. מדי פעם היה עולה לי הזיכרון שלה, מנקר במצפוני. ידעתי שאני חייבת לה סליחה. קיוויתי למצוא אותה יום אחד.

ולא יכולתי לדמיין שאני מדברת איתה, כמעט על בסיס יומי...

*

חזרתי להווה. התחבקנו, צחקנו, לא מאמינות שאנחנו כבר מכירות. איזה עולם קטן. ועם כל הצחוק, הייתה בפנים מבוכה, הרגשה מוזרה. איך מחברים את הנערות שהיינו בתיכון, למי שאנחנו כיום? איך מגשרים בין הביצה הקטנה הזו, שלא נעים להיזכר בה, לבין הקשר הנפלא שיש לנו היום?

לשתינו המתינה עבודה רבה, כך שנפרדנו במהירות בכורח המציאות, מה שנתן לי פסק זמן לעכל. למחרת, כשהאירוע כבר יצא לפועל ושאר חלקיו כבר לא היו באחריותנו, מצאנו פינה לשיחה. התעקשתי לקיים אותה כמה שיותר מוקדם.

פתחתי את כל הקלפים. סיפרתי לה שחיפשתי אחריה רבות ולא מצאתי. היא סיפרה שההורים שלה עברו מאותה עיר אחרי תקופה קצרה מאוד, ליישוב מרוחק ולא מוכר. לא היה לי סיכוי למצוא אותם.

שיתפתי אותה בזיכרונות שעלו לי מהקשר שלנו בתיכון, ובתובנות שנבנו בי מאז. ביקשתי סליחה על הימים ההם, כשהייתי קצת יותר מדי יהירה, הרבה מדי לא מתחשבת, וכנראה גם פגעתי.

היא שתקה כמה דקות. ראיתי שהיא מנסה להרכיב לעצמה את המציאות מחדש. היא סיפרה לי שהייתה מאוימת ממני. היא לא הבינה למה אני פונה נגדה – והגיבה בהתאם. "אני יודעת שגם אני עשיתי הרבה דברים לא בסדר", היא אמרה לי. "אבל באמת נצרב בי טעם רע מאותן שנים".

התנצלתי שוב, מעומק הלב. אהבתי אותה כל כך, ועכשיו עוד יותר. בסוף אותו יום היינו מפויסות. תהינו אם זה נקרא שפתחנו דף חדש – כי הוא היה שם עוד לפני שראינו זו את זו...

השלמתי את הפאזל, את החלק של חיי שחיפשתי כל כך. למדתי שאם אדם רוצה באמת – הקב"ה מסובב עבורו את המציאות בצורה הטובה ביותר. ההיכרות הטלפונית והעסקית בינינו לא רק הפגישה בינינו, אלא גם ריככה את הפיוס, אפשרה אותו ביתר קלות. הקב"ה אוהב את השלום.

וככה, עם החיבוק הגדול שהרגשתי מריבונו של עולם, ידעתי בתוכי שגם אם הישועה שאני מחכה לה כל כך מתעכבת – הוא כבר ידאג שהיא תגיע, בצורה הטובה ביותר בשבילי. לי נשאר רק לשמוח, ולהודות לה'. כי גם שם ידך תנחני, ותאחזני ימינך.