"הייתי סתם איציק, נהג קטר משעמם. ואז הגיעה השבת ששינתה הכל"

"תמיד הייתי 'איציק', סתם 'איציק'", אומר איציק רוזנברג, תושב דימונה, בפתח הריאיון. "עד לפני שלוש שנים הצגתי את עצמי כאב לשלושה ילדים וכנהג קטר. זו הייתה ההגדרה שלי, זה מה שעשיתי בחיים, אבל כיום אני לא זה ולא זה". הוא אומר את הדברים בלא מעט כאב, אך גם בהשלמה, אחרי שבנו מתן בן ה-17 נהרג בשמחת תורה תשפ"ד, יחד עם שני גיסיו.

"בשמחת תורה, כמו בכל שבת, נסענו לבקר את הוריה של אשתי במושב יתד, והתעוררנו כמו כולם ב-6:30 בבוקר, בגלל האזעקות והטילים", הוא משחזר. "זה היה שוק מוחלט, אנחנו מכירים את האזור כבר עשרים ושבע שנה. מדי פעם יש אזעקה או שתיים, זה הפך להיות כל כך שגרתי, שהתרגלנו לכך שכשנשמעת האזעקה יוצאים לחפש איפה הנפילה. לא העלינו בדעתנו שזו תהיה התחלה לאירוע שישנה לנו את החיים".

מתן רוזנברג הי"ד

נועם מעודי הי"ד

מוטי אלקבץ הי"ד

חילוץ תחת אש

רוזנברג חוזר אל אותו יום נורא: "לא הספקנו להבין מה קרה, ופתאום נפל החשמל. מיהרנו לרדת לקומה התחתונה של הבית, הצטופפנו מתחת למדרגות כי אין שם ממ"ד, ופתאום גילינו שחסרים לנו ארבעה – הבן שלי, אח של אשתי, ושני הגיסים שלה, הבעלים של אחיותיה. התברר שבאמצע הלילה הם החליטו לצאת למסיבה כלשהי. התקשרנו אליהם, והם דיווחו שגם אצלם יש טילים. הם אמרו לנו: 'אנחנו מסתתרים, וכשיירגע קצת – נחזור הביתה, הכל בסדר'. התקשרתי לבן שלי, מתן, בשעה 7:01, והוא אמר בנחת: 'תכף נעלה לרכב וניסע'.

"בשעה 7:25 התקשר אחד הגיסים לאשתו והודיע לה: 'נפגענו ומחלצים אותי, עוד מעט אחזור עם פרטים'. הוא לא הוסיף שום דבר מעבר, אך מהתגובות שלה הבנו שקרה משהו. אחרי כמה דקות הוא שוב התקשר 'אני במיגונית', ואז הוסיף: 'לפני שיצאתי מהרכב בדקתי את שלושתם, ואף אחד לא זז'. כך, כבר בשעה 7:35 היו אסמכתאות לכך שיש לנו שלושה בני משפחה שאינם בחיים – הבן הבכור שלי מתן; נועם מעודי, אחיה של אשתי בן ה-29; וגיסה מוטי אלקבץ בן ה-40, שהשאיר אישה ושלושה ילדים קטנים.

"אפילו אז, עדיין לא הבנו שמדובר במתקפה של מחבלים. הכל היה מעורפל ולא ברור. פתאום שמענו יריות מנשק אוטומטי שהולכות ומתקרבות אלינו, וגם בקבוצת הווטסאפ של המושב דיווחו על חדירת מחבלים ועל כך שצריך להסתתר. בבת אחת התבררה לנו תמונת המצב - דחפנו רהיטים על הדלתות, סגרנו חלונות והסתתרנו בבית".

מה עובר בלב בזמן שכזה?

"בשלב הזה אתה מרגיש בעיקר פחד ואת המחשבה 'האם אצליח לצאת מכאן חי?'. בכלל לא חשבתי על הבן שלי, לא הייתי עצוב, אפילו לא בכיתי. רק הרגשתי פחד משתק, פחד מוות אמיתי ותחושה חזקה של הישרדות".

רוזנברג לוקח נשימה עמוקה. "הסתתרנו בבית במשך שעות", הוא נזכר, "בלי חשמל ובלי יכולת לדעת מה קורה. שמענו את היריות בחוץ הולכות ומתקרבות. בשעות הצהריים הגיע מסוק, הוא התמקם ממש מעל הבית שלנו והתחיל לרסס. שמענו את התרמילים נופלים על הכביש. השעות המשיכו לעבור, ואני זוכר שלקראת הצהריים אזרתי אומץ והצצתי מהחלון. לא זיהיתי את המקום. הנוף הפסטורלי, עם החממות והצמחייה, התחלף בעמודי עשן, בשובלים של טילים ובשריפות. זה היה זוועה. במשך כל הזמן הזה ניסיתי לשלוח הודעות למתן וליצור איתו קשר. הטלפון שלו צלצל, אך הוא לא ענה. ידעתי שהוא לא בחיים".

רוזנברג מציין, כי לקראת אחר הצהריים נרגעו קצת הרוחות. "מכיוון שהיינו בלי סוללות בטלפונים ובלי חשמל בבית, החלטנו באומץ רב לצאת מהבית, להתניע את הרכבים וכך להטעין את המכשירים הניידים שלנו. רק אז יכולנו ליצור קשר עם העולם מסביב".

כך התעדכנתם במה שקורה?

"לא התעדכנו אלא אנחנו בעצמנו עדכנו את כולם", הוא מדייק ומזכיר שבאותו זמן אף אחד לא ידע בדיוק מה קורה. "בינתיים קיבלתי שיחות מחברים של מתן, כי פרסמו את מספר הטלפון שלי ורשמו שהוא נעדר. במקביל, קיבלתי שיחות מערבים שהסתלבטו עליי, צחקו וקיללו.

"כשהגיע הלילה, הופיע בביתנו אחיו של גיסי ששרד, ואמר לנו לקחת כל מה שאנחנו יכולים ולברוח כי 'אין לכם עוד מה לחפש פה!'. יצאנו שלוש משפחות בשתי מכוניות. נסענו לאט-לאט בתוך החולות, פוחדים שיהיו מחבלים, ולא פחות מכך - שיחשבו שאנחנו מחבלים. שמענו יריות וראינו טילים לכיוון שלנו. הפחד היה גדול מאוד. רק לאחר מכן ראיתי שהבן שלי, בן תשע בסך הכל, כתב בוואטסאפ לחברים שלו: 'אני מקווה שאצא חי מהיום הזה'. אחרי נסיעה של קרוב לשעה הגענו לקיבוץ צאלים. אחיו של גיסי ששרד יצא שוב בחזרה לאזור, כדי לחלץ את אחיו. הוא גיבור אמיתי, הציל את כולנו תחת אש".

איציק רוזנברג באולפן (צילום: ראובן חיון)

איציק רוזנברג באולפן (צילום: ראובן חיון)

פעם ראשונה בלוויה

אחרי שעה התאחדו סוף-סוף בני המשפחה עם הגיס, וזו הייתה הפעם הראשונה בה סיפר להם מה קרה. "מתברר שהם היו בצומת מבטחים, לא רחוק בכלל מהמושב, כשנורה לעברם צרור", מתאר רוזנברג. "הצרור הזה, למרבה הנס, פספס את אח של אשתי שהיה הנהג, וגיסי צעק אליו: 'סע מהר!'. האח הספיק להגיד לו 'האוטו מת!'. הם עצרו בצד, ואז המחבלים רצו אליהם ועשו וידוא הריגה על כולם, ובנס גדול פספסו אותו. באותו רגע הגיע חייל וחיסל את שניהם. הוא ראה את גיסי, שנפצע קל מאוד מרסיסים וספג פגיעה קלה בשמיעה, וברוך השם חייו ניצלו".

למחרת נסעו רוזנברג ומשפחתו לתחנת המשטרה, שם דיווחו על נעדרים. מאז עברו לעמדת המתנה, מחכים ומצפים שיעדכנו אותם על איתור יקיריהם. "ניסינו לשוחח עם כל גורם אפשרי ולהשיג מידע, אך לשווא. יומיים לאחר מכן התקשרו לאשתי באמצע הלילה והודיעו: 'זיהינו את אח שלך ואת גיסך'. היא שאלה 'מה עם מתן?', ולא הייתה תשובה. למחרת חזרנו למושב ללוויה קצרה, תחת אש, עם ליווי צבאי. אשתי ומשפחתה התחילו לשבת שבעה, ועדיין אין כל זיהוי למתן.

"רק שמונה ימים לאחר מכן, העירו אותי שלושה קצינים באמצע הלילה, והודיעו את מה שכבר ידעתי. כך יצא שיום אחרי שקמנו מהשבעה התקיימה הלוויה של מתן, והתחלנו שבעה נוספת".

רוזנברג שותק לרגע. ניכר כי הזיכרונות קשים מנשוא. "אגיד לך את האמת", הוא אומר לבסוף, "בחיים שלי לא השתתפתי בלוויות וגם לא הייתי בבית קברות. הלוויה של הבן הבכור שלי הייתה הלוויה הראשונה שהשתתפתי בה בחיי".

מה עבר עליך בלוויה?

"הרכבתי משקפי שמש גדולים, ישבתי בצד, ובעצם הפכתי ל'סלב' של הלוויה, כשכולם ניגשים אליי, מחבקים ומנחמים אותי, ואני לא מבין מה בכלל אני צריך לעשות – רק עושה מה שאומרים לי. הצמידו לי חובש, חשבו שעוד רגע אתעלף. היה גם שלב בו התבקשתי לזהות את מתן ולהיפרד ממנו, ואני רואה אותו ממש כמו שהכרתי אותו – עם הבגדים והנעליים. ורק מחכה שהכל ייגמר. רוצה לסיים. ללכת הביתה.

"הלוויה מסתיימת ואנחנו מתחילים לשבת שבעה, אחר כך שלושים, ואני לא מוצא את עצמי. לא הבנתי מה עובר עליי, כי דווקא בתחילה התנהגתי כלפי חוץ ממש כרגיל – חייכתי לכולם, וכולם החמיאו לי: 'איך אתה חזק ומחזק את כולם', ו'כל הכבוד לך'. גם אשתי אמרה לכולם מהרגע הראשון: 'לא משנה מה קרה לנו, ממשיכים בחיים'. וזה אחרי שהיא איבדה בנוסף לבן גם אח וגיס.

"ניסינו לעשות הכל כדי להמשיך – חזרנו לעבודה וניסינו להמשיך בשגרה, אבל זה היה רק כלפי חוץ, כי בפנים הרגשתי שהכל מתנפץ, והיה לי קשה מאוד. התעוררתי בלילה מסיוטים ומחלומות קשים. הלכתי לפסיכולוג, ישבתי אצלו, סיפרתי מה קרה לי ובכיתי. הוא אמר: 'זה באמת קשה, אתן לך כדור'. אני חוזר הביתה, לוקח את הכדור, ומגלה שאני רק מרגיש גרוע יותר. אני חוזר אליו כעבור שבועיים, והוא מציע: 'אעלה לך את המינון'. אני שואל אותו: 'זה יעשה לי מצב רוח?'. הוא משיב: 'לא. התפקיד שלי הוא לא לעשות לך מצב רוח'. ופתאום אני קולט שאין תרופות פלא, ושאם אני באמת רוצה לשוב להיות האדם השמח שהייתי, עליי לחפש חלופות אחרות".

איציק רוזנברג (צילום: ראובן חיון)

לדבר, לכתוב ולשיר

רוזנברג עוצר לרגע, ומבקש לספר מעט על בנו: "מתן היה הבן הבכור שלנו, אחרי שניסינו במשך שלוש שנים להביא ילדים לעולם. קראנו לו מתן, כי הוא המתנה שלנו. מתן היה ילד מוזיקלי מאוד, שמגיל צעיר נמשך לקלידים ובגיל 17 כבר היה פסנתרן מחונן. הוא תמיד עזר לאחרים, הביא לבית ילדים שלא היה להם איפה לישון, לקח לבית הספר סנדוויצ'ים לילדים שאין להם אוכל. זה רק בתמצית חלק מהתכונות שלו – ילד שאהב לתת, לעזור, למנוע מריבות. החלטתי לכתוב על זה ספר ילדים, רק שבמקום מתן הגיבור יהיה פרפר, שעוזר למנוע מריבות ולוותר. כך הנצחתי אותו. הרגשתי שזה עושה לי טוב, אז המשכתי וכתבתי שיר על מוטי שנרצח, למדתי פזמונאות, קניתי גיטרה והתחלתי לנגן, למרות שעד אז מעולם לא נגעתי בכלי נגינה. אחר כך יצא שיר נוסף שלי. וכך המשכתי הלאה, כיום יש לי כבר 17 שירים, ובקרוב אתחיל להקליט את האלבום השלישי".

אתה מרגיש שזה באמת נותן ונחמה כוח? זה מקל עליך?

"הכאב לא יעבור", הוא משיב בזהירות לאחר שתיקה מהורהרת. "הוא אפילו גובר עם הזמן, כי בסופו של דבר, גם אחרי ההקלטות והכתיבה, אני חוזר לבית עם חדר ריק. זה יהיה כך כל החיים שלי, ולמרות שאומרים שהזמן עושה את שלו – אני מרגיש שהזמן רק נותן לנו ניסיון להתעסק עם הכאב בצורה יותר חזקה. הכתיבה היא כמו אקמול שלוקחים להקלה על כאב ראש: היא עוזרת באופן מקומי וזמני, וכך גם אצלי. בינתיים עזבתי את עבודתי כנהג רכבת, כי אין לי את הריכוז הנדרש לכך, ואני מתעסק בדברים אחרים, בין היתר בשירים שאני יוצר. החלום שלי הוא להופיע על הבמות הכי גדולות שיש, כי יש לי הרבה מה לדבר, להגיד ולשיר. אני מרגיש שככה אני מנציח את מתן".

מתן רוזנברג הי"ד

השירים עוסקים אך ורק במתן?

"בכל פעם שאני שר, 99% שאני אשיר משהו על מתן או על המשפחה, או על המקרה או עליי. אני מייצג את כל מי שחווה אסון ולא יודע איך לטפל בעצמו, ואת כל מי שחווה תופעות של פוסט-טראומה. אני מדבר על הכל ומעודד אנשים לחפש אלטרנטיבות של טיפול".

יש לך באלבומים גם שירים שמחים?

"זו שאלה טובה. יש לי שירים שהם פחות עצובים. וכן, יש לי גם שירים עם תקווה, ואני מייעד אותם לכל מי שרוצה להתחזק ולחוש שעומד לפניו עתיד טוב יותר".

בנוסף לשינוי בקריירה, רוזנברג מציין שעבר עליו גם שינוי נוסף: "עד שהכל קרה הגדרתי את עצמי כאתאיסט, כי כך גדלתי. אבל בעקבות מה שחוויתי, ועוד הרבה דברים שקרו אחר כך, התחלתי להאמין שיש בורא לעולם. היום אני די בטוח בכך, ואין לי בעיה להקשיב לתכנים דתיים. אני אפילו שמח בכך, וגם הולך מדי פעם לשיעורי תורה בשעות הערב. זה עוזר לי להרגיש שיש בשביל מה להתעורר בבוקר, יש לנו דברים טובים לעשות בעולם, וכמובן שיש למי להודות על כך שאנחנו בכלל חיים".