ביאורי תפילה
המילים שהובילו לחורבן עיר שלמה: ביאור פרק נ"ב בתהילים
דואג האדומי סיפר לשאול על המפגש בין דוד לאחימלך - והתוצאה הייתה אסון בנוב, עיר הכוהנים. פרק נ"ב בתהילים חושף את כוחה ההרסני של לשון הרע
- יונתן הלוילמעקב
- י"ח חשון התשפ"ז||

פרק נ"ב בתהילים מתאר את האירועים שקרו לדוד לאחר שברח אל נוב בבורחו משאול המלך.
רקע על הפרק
בהגעת דוד אל נוב הוא מבקש מאחימלך בן אחיטוב הכהן לחם וחרב, ואומר כי הוא נמצא בשליחות סודית מטעם המלך. אחימלך מופתע מאוד, אך נותן לו מלחם הפנים ואת חרב גוליית הפלישתי, מאחר שהאמין לדוד.
דואג האדומי מגלה לשאול שראה את דוד בנוב, ושקיבל סיוע מהכהן אחימלך.
בעקבות דבריו של דואג, שאול מזמן אליו את אחימלך, שמתייצב אצלו עם 85 כוהנים מבני משפחתו, צאצאי עלי הכהן. שאול מאשים אותם בתמיכה בדוד ומורה לעבדיו להרוג אותם; בעקבות זאת, דואג האדומי רוצח 85 כוהנים. לאחר מכן, הוא הורג את כל תושבי נוב מנער ועד זקן, טף ונשים. רק פליט אחד בלבד נמלט מהטבח - אביתר, בנו של אחימלך.
תקציר הפרק
המזמור נפתח בתכליתו: ללמד את הרבים דברי מוסר על שמירת הלשון. דוד מבקר במילים חריפות את דואג האדומי ומסביר כי בשל לשונו נגרם אסון, והיא דומה לסכין גילוח חדה, החותכת את הבשר יחד עם השיער.
דוד פונה לפרט על המעשים בהם התהלל דואג, ומקלל את דואג בארבע קללות. הראשונה, שגם אותו ה' ישבור כך שנשמתו תאבד מארץ החיים העליונה. השנייה, שייחתך כמו במחתה בדומה לזו שמפנים אפר מעל המזבח. השלישית - שיסיח, כלומר יגרש אותו ממעמדו באוהל מועד. הרביעית, שיעקור את שורשיו וימית אותו מהעולם.
דואג הוא אחד מבין ארבעה "הדיוטות" אשר אין להן חלק בעולם הבא עקב קללת דוד. דוד לעומת דואג ”כזית רענן”, אינו מתהלל בדבריו או במעשיו כלל מפני שהם בעקיפין הובילו לרעה גדולה, אך הוא משורש במקום אחד כלומר זן וחיי את תורת ישראל, ועל כן נותר רענן שעליו לעולם לא ינבלו, מפני שבטח בחסדי ה' שיסלח לו על מעשיו ולכן תמיד יודה על כך לה'.
הפרק המלא + ביאור
(א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד.
למשורר המנצח, מזמור מלמד להשכיל שחיברו דוד.
(ב) בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ.
כאשר בא דואג האדומי וסיפר רכילות לשאול וגילה לו, הגיע דוד לעיר "נוב" ונכנס לבית אחימלך.
(ג) מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד קל כׇּל הַיּוֹם.
מדוע תתפאר ביכולתך להרע, "דואג" הגיבור, הרי חסד ה' מגן עלי כל הזמן.
(ד) הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה.
רשע אתה חושב ומבטא בלשונך, שהיא חלקה כסכין חדה שפגעה בחפים מפשע.
(ה) אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה.
אתה נמשך לרע יותר מלטוב, שקר אתה מעדיף על דברי אמת תמיד.
(ו) אָהַבְתָּ כׇל דִּבְרֵי בָלַע לְשׁוֹן מִרְמָה.
אהובים לך כל מיני דיבורים מזיקים וביטויי רמאות.
(ז) גַּם קל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה.
לכן גם ה' יהרוס אותך לעולם, ישמידך ויכריתך מביתך, ויעקור שורשיך מתוך עולם האנשים החיים לעולם.
(ח) וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ.
ויביטו צדיקים במפלתם ויחרדו מה', ועל דואג ילגלגו.
(ט) הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹוקים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עׇשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ.
ויאמרו הנה "דואג" הגבר שלא שם באלוקים ביטחונו אלא סמך על ריבוי עושרו והתחזק ברשעתו.
(י) וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹוקים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱלֹוקים עוֹלָם וָעֶד.
אבל אני כעץ זית שתמיד גופו ירוק, אהיה שתול בבית אלוקים, אמשיך לסמוך על חסדו של אלוקים לעולם ועד.
(יא) אוֹדְךָ לְעוֹלָם כִּי עָשִׂיתָ וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי טוֹב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ.
אודה לך ה' לעולם על הטובות שגמלתני, ומקווה שגם בעתיד תתפרסם תהילתך שאתה מיטיב לי בנוכחות חסידיך.
מדרשים מעניינים על הפרק מילקוט שמעוני
"ברעה הגיבור - זה לשון הרע. אמר רבי יוסי בן זמרא: קשה היא לשון הרע, רמ"ח אברים שבאדם יש זקופים, ויש מוטים, ויש עומדים, והלשון הזה נתון בבית האסורים והלחיים מקיפין אותו וכמה מנגנאות יש עליו. אין אדם יכול לעמוד בו, אילו היה זקוף על אחת כמה וכמה. זה שאמר הכתוב: 'מוות וחיים ביד לשון'".
ביאור המדרש: הלשון סגורה בתוך הפה, מאחורי השיניים והשפתיים, ובכל זאת קשה לאדם לרסן אותה.
"אמר ר' חמא בר חנינא: וכי יש יד ללשון?! אלא לומר לך מה יד ממית, אף לשון ממית. אי מה יד אין ממית אלא בסמוך לו, אף לשון אין ממית אלא בסמוך לו? תלמוד לומר: חץ שחוט לשונם עד ארבעים וחמשים אמה".
ביאור המדרש: דיבור עלול לגרום למוות והשפעתו מגיעה למרחקים. לכן הלשון נמשלת לחץ: הדברים שנאמרו יכולים לפגוע גם במי שאינו נמצא בקרבת הדובר.
"אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה, משום לישנא בישא. מאי טעמא? חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, 'מוות וחיים ביד לשון' (ביאור מארמית: כל דבר גנות הנאמר בפני שלושה – אין הוא לשון הרע. מה הטעם? שחברך, חבר יש לו, ולחברו של חברך יש חבר). משה אמר: 'זכור לאברהם ליצחק ולישראל'. וכן אסתר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי', והחיו אומה שלמה. דואג אמר דבר ונהרגו נוב עיר הכוהנים, ונחש על ידי הפה, גרם מיתה לכל העולם".
ביאור המדרש: דברים הנאמרים בפני שלושה עשויים להתפשט הלאה, משום שכל שומע יכול להעבירם לחבריו. הדיבור יכול להציל עם שלם, כפי שעשו משה ואסתר, או להביא אסון, כפי שאירע בעקבות דברי דואג.