מהי מעלת אמירת הקורבנות, ועל מה מדלגים כשמאחרים?

שאלה

מהי מעלת אמירת הקורבנות? ומי שאיחר לבית הכנסת ויכול לומר רק חלק מסדר הקורבנות, אילו חלקים יאמר?

תשובה בקצרה

צריך כל אדם להשתדל בכל מאודו לומר את סדר הקורבנות בכל יום, מתחילתו ועד סופו, כי מלבד שיש בזה משום לימוד תורה של מקרא, משנה וגמרא, יש בכך עוד תועלת גדולה, שכל הקורא פרשיות הקורבנות כאילו הקריב קורבן עולה, חטאת ואשם, וכן היה נוהג מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל.

והמקפיד לומר קורבנות בכל יום בבית הכנסת, זוכה לבטל מעליו כל גזירות קשות ורעות ולגזור עליו גזירות טובות.

• מי שאיחר לתפילה ורוצה להספיק ולהתפלל עם הציבור, ידלג על חלק מן הקורבנות ויאמר כך:
• מ"לפיכך" עד "ברוך שם כבוד".
• "יהי רצון מלפניך... שתהא אמירה זו חשובה ומקובלת ומרוצה לפניך כאילו הקרבנו קורבן התמיד במועדו ובמקומו וכהלכתו".
• "פרשת התמיד".
• "פיטום הקטורת" עד "מעלה עשן כל שהוא".
• "אנא בכח".
• משנה ראשונה ואחרונה של פרק "איזהו מקומן".

תשובה בהרחבה

מקור דין קריאת הקורבנות בכל יום, הוא על פי מה שאמרו חז"ל (מגילה דף ל"א): "אמר אברהם לפני הקב"ה: שמא יחטאו ישראל לפניך, ותעשה להם כאנשי דור המבול? אמר ליה: לאו. אמר ליה: במה אדע כי אירשנה? אמר ליה: קחה לי עגלה משולשת. אמר לפניו: ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר ליה: כבר תקנתי סדר הקורבנות, שכל זמן שקורין בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קורבן, ואני מוחל להם כל עוונותיהם".

ואמרו עוד במסכת מנחות (דף קי): "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב זאת תורת החטאת, זאת תורת האשם? אלא כל העוסק בתורת חטאת - כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם - כאילו הקריב אשם". ולכן ראוי לכל אדם שיזהר לומר כל סדר הקורבנות הנדפס בסידורים.

וכן כתב להלכה הרמ"א (סי' מח): "ואומרים פרשת התמיד, ויש אומרים סדר המערכה וריבון העולמים אתה ציוויתנו וכו'".

ותלמיד חכם שטרוד במשנתו, וקשה עליו לומר את כל הקורבנות, כתב בשו"ת חקרי לב שיאמר: "יהי רצון שיהיה מרוצה לפניך כאילו הקרבנו כל קורבנות כפרתינו, ככתוב בתורתך כל הקורבנות כולם, וכתיב: 'זאת התורה לעולה ולמנחה ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים'" .

והנה, בזמנינו רבים נמנעים מאמירת סדר הקורבנות, ובהם תלמידי חכמים רבים, וסומכים על הא דאיתא בגמ' במסכת קידושין (דף ל'): "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד", דהיינו שבכל יום צריך לקרא מקרא משנה וגמרא, וכתבו שם התוס' (ד"ה לא צריכא) בשם ר"ת שאנו שלומדים רק גמרא, סומכים על הא דאיתא בסנהדרין (דף כ"ד) שתלמוד בבלי נקרא כן על שם שבלול מהכל - מקרא משנה וגמרא. ועל זה רוצים לסמוך אותם תלמידי חכמים שלא לומר קורבנות, משום שבלאו הכי עתידים הם עוד לשנות במשך היום גמרא הבלולה מן הכל. אולם עדיין אין זה מספיק, שהרי באמירת סדר הקורבנות יש גם כפרה כאילו הקריב קורבנות, אולם לימוד הגמרא אינו מחליף את מעלת הכפרה שבאמירת פרשיות הקורבנות. וכן הביא בשו"ת חקרי לב (ח"א, או"ח סי' א, דף ד ע"ב), ודחה את דברי האליה רבה שכתב שמי שלומד תורה אינו צריך לומר תחינות ובקשות. וכ"כ רבינו חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"א סי' יא).

בספר שלמי ציבור מובא שאמירת פרשיות הקורבנות בבית הכנסת מסוגלת לטהר את הנפש, לכפר על העוונות ולבטל גזירות קשות ורעות (דף סד ע"ג).

בספר החיים והשלום (למרן הרי"ח מבבל) על הפסוק "גרסה נפשי לתאבה" (תהילים קיט, כ) שכשעוסק בפרשת עולה וכו', מיד "גערת זדים ארורים", היינו, המקטרגים השוגים את האדם מהמצוות שמחטיאים אותו, לא יוכלו מעתה לקטרגו עוד. ביאר הרמ"ק (אור החמה ח"ב דף קח עמ' ד) שעל ידי שמבער את החיצוניים שבין עולם לעולם, מיד נקשרים כל העולמות באהבה וחיבה, ומושכים שפע רב של טובה ושמחה לעולמות התחתונים.

(מקור: הרה"ג ירון אשכנזי שליט"א, הלכה למעשה, פרק א, סימן מח, סעיף א)

לרכישת הספר "הלכה למעשה" מאת הרה"ג ירון אשכנזי, לחצו כאן