אחרי מות אבשלום: דוד המלך שב למלוכה

מות אבשלום מטלטל את דוד המלך ומעמיד אותו בפני רגע קשה במיוחד. מתוך האבל הוא נדרש לקום, לשוב אל העם ולהתחיל להשיב לעצמו את המלוכה.

תקציר הפרק

דוד מתאבל על בנו אבשלום שנרצח על ידי יואב: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי". מסתבר שהאבל של דוד השפיע על כל העם: "וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ". בסופו של יום העם חש כי המלחמה נכשלה, אף שלמעשה דוד ניצח.

יש להפסיק את האבלות: יואב פונה אל דוד כיוון שהוא מבין שהאבלות חייבת להיפסק: "וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ". יואב דורש מדוד להפסיק את האבלות ולשמח את העם. דוד יוצא אל העם וכל העם מתאגד סביב דוד: "וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ".

השבת דוד למלכות: לאחר שדוד מתעשת - אפשר להשיב לו את המלכות. השבת המלכות נעשית בדרך ארוכה. ראשית, העם מחליט להשיב את דוד לכס המלוכה, ולאחר מכן דוד נפגש ומשוחח עם האנשים שפגשנו במהלך מרד אבשלום, ואנו מגלים שהם נוקטים עמדות שונות מאלו שנקטו במרד.

אביתר וצדוק הכהנים: בזמן המרד היו צדוק ואביתר המרגלים של דוד בצד של אבשלום, והם העבירו מידע מאבשלום לדוד. גם כעת צדוק ואביתר משמשים צינור מידע, אך הפעם לצד ההפוך: מדוד אל העם. הם אמורים לפנות לאיש יהודה כדי לזרזם, ולעמשא בן יתר כדי להכתירו לראש הצבא במקום יואב.

שמעי בן גרא: במרד אבשלום יצא שמעי בן גרא, בן למשפחת שאול, קילל את דוד וסקל אותו באבנים. כעת שמעי חוזר בו מקללותיו הנמרצות, מודה שהוא חטא ומקבל עליו את מרות דוד כמלך.

מפיבושת: ציבא, עבד מפיבושת, הגיע לדוד בזמן המרד, שיקר לדוד וטען שמפיבושת עבר לצד של אבשלום. דוד האמין לציבא והעביר לו את כל רכוש מפיבושת. כעת מפיבושת מגיע אל דוד ומסביר לו כי ציבא רימה אותו והוא עצמו לא היה חלק מהמרד. דוד אינו יודע למי להאמין ולכן מחלק את הרכוש - חציו למפיבושת וחציו לציבא.

ברזילי הגלעדי: ברזילי סייע לדוד בזמן שהותו בעבר הירדן המזרחי, בשעה שברח מאבשלום. דוד מעוניין לגמול לברזילי טובה בירושלים, אך הוא מסרב לעבור לשם מפאת גילו. בכל זאת הוא מלווה את דוד עד הירדן, ואז שב לביתו.

סכסוך בין ישראל ליהודה: לאחר שדוד עובר את הירדן נוצר סכסוך בין שבט יהודה לשבטי ישראל. אנשי ישראל מתלוננים: "מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ". הסכסוך הזה יתפתח יותר בפרק הבא, שם מצפה לדוד מרד נוסף.

הפרק המלא

(א) וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

(ב) וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלוֹם.

(ג) וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכׇל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.

(ד) וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה.

(ה) וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

(ו) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כׇל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ.

(ז) לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ.

(ח) וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַיהֹוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכׇּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה.

(ט) וַיָּקׇם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכׇל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כׇל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו.

(י) וַיְהִי כׇל הָעָם נָדוֹן בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם.

(יא) וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ.

(יב) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כׇּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ.

(יג) אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ.

(יד) וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כׇּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב.

(טו) וַיַּט אֶת לְבַב כׇּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכׇל עֲבָדֶיךָ.

(טז) וַיָּשׇׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן.

(יז) וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד.

(יח) וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

(יט) וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָו וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעׇבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן.

(כ) וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֺן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָׄצָאׄ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלָ͏ִם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ.

(כא) כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכׇל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

(כב) וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ יְהֹוָה.

(כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ.

(כה) וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם.

(כו) וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלַ͏ִם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מפיבושת.

(כז) וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ.

(כח) וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.

(כט) כִּי לֹא הָיָה כׇּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ.

(ל) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה.

(לא) וַיֹּאמֶר מפיבושת אֶל הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ.

(לב) וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי יָרַד מֵרֹגְלִים וַיַּעֲבֹר אֶת הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן לְשַׁלְּחוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן בירדן.

(לג) וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד.

(לד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלָ͏ִם.

(לה) וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי אֶעֱלֶה אֶת הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם.

(לו) בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

(לז) כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶת הַמֶּלֶךְ וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת.

(לח) יָשׇׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה לוֹ אֵת אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֶיךָ.

(לט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ.

(מ) וַיַּעֲבֹר כׇּל הָעָם אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרְכֵהוּ וַיָּשׇׁב לִמְקֹמוֹ.

(מא) וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ וְכׇל עַם יְהוּדָה ויעברו הֶעֱבִירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל.

(מב) וְהִנֵּה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן וְכׇל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ.

(מג) וַיַּעַן כׇּל אִישׁ יְהוּדָה עַל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ.

(מד) וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

ביאור מילים קשות בפרק

"וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ" - דוד המלך התרגז והתמלא בחרדה.

"וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר" - חייליו של דוד התגנבו להיכנס אל העיר מחניים, חייליו של דוד נכנסו אל העיר בשקט ובסתר, במקום להיכנס בקול גדול של ניצחון.

"וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" - כל שבטי ישראל התווכחו זה עם זה.

"וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ" - ועכשיו, למה אתם שותקים ואינכם מחזירים את המלך דוד למלוך עלינו?

"וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" - שמעי, ציבא ואנשיהם, עברו את הירדן. כך, על ידי שהם באו לקראת דוד, הם הראו לו שהם עבדיו.

"מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה" - בני צרויה (הכוונה היא גם ליואב), למה אנחנו שונאים זה את זה, למה אתם עושים מעשים שאינני חפץ שתעשו אותם?

"כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן" - במעשיכם אתם גורמים שבני ישראל יתלוננו עליי ואני עלול לאבד את המלוכה.

"הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל" - האם ראוי שהיום יומת אדם מישראל?

"וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" - אני יודע שציבא ריכל עליי בפני אדוני המלך, ואמר עליי לשון הרע. הוא אמר לך שלא יצאתי איתך בגלל ששמחתי על שמרדו בך.

"וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹוקים" - ואתה אדוני המלך דוד, הנך כמלאך ה', ואתה יודע להבחין בין אמת לשקר.

"וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ" - ואיזו זכות נוספת יש לי אצלך ומה עוד אני יכול לבקש ממך? מספיק לי ששמת אותי באוכלי שולחנך, ואם נתת את הנחלה שלי לציבא, הדבר מקובל עליי, שהרי לא מגיע לי אפילו שתשים אותי באוכלי שולחנך.

"אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם" - גם לולא בקשתך, הייתי רוצה שכמהם יעבור איתי ושגם הוא יאכל על שולחני.

"עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ" - יש לי עשר חלקים במלך, שהרי אנחנו עשרה שבטים.

"וְגַם בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ" - ואני (ישראל) רוצה במלכותו של דוד יותר ממה שאתה (יהודה) רוצה, למרות שדוד הוא מהשבט שלך.

"וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי" - ולמה ביזית אותי, ועשית את הדברים באופן שייראה שאיננו רוצים שדוד יחזור למלכותו ורק אתם רוצים בכך?

פירושים מעניינים של פרשנים

מצודות בשם חז"ל: דוד אמר שמונה פעמים את המילה "בני" כדי להעלות את אבשלום משבעת מדורי גיהינום ופעם שמינית כדי להכניסו לגן עדן.

מלבי"ם: "עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם" - בדברים אלה מפיג דוד את חששם של זקני יהודה שהוא יהרוג אותם בגלל שהם השתתפו במרד אבשלום, ואומר שהוא לא יהרוג אותם כיוון שהם האחים שלו.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

1. "היום יומת איש" - ראה דוד ברוח הקודש אדם עומד ממנו ועתיד לעשות תשועה גדולה ונקרא איש יהודי, בזכותו ניצל. אמר הקב"ה לדוד: אתה הצלת את שמעי בשביל שיוליד את הצדיק, על שמך אני כותבו שנאמר: 'איש יהודי'. על זה נאמר: 'זכר צדיק לברכה' - זה מרדכי".

2. "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבושת: 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצאה בת קול ואמרה: 'רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות'".

3. "אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו".

לפרקים קודמים, הקליקו כאן