אל תעמוד, לך: השפת אמת על המאבק בשגרה הרוחנית

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א').

לכאורה הציווי של הקב"ה לאברהם הוא נקודתי - לצאת ממקומו וללכת אל ארץ חדשה. אולם השפת אמת לומד מן הציווי הזה יסוד עמוק בעבודת ה': האדם נדרש להיות בתנועה מתמדת, לא לקפוא על השמרים, ולחפש כל הזמן דרכים חדשות להתקרב אל הקב"ה.

וכך כותב השפת אמת (תרנ"ו, ד"ה לך לך):

"כי אדם נקרא מהלך, וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע".

הכינוי "מהלך" לקוח מדברי הנביא זכריה (ג', ז'): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". המלאכים נקראים "עומדים", כפי שכתוב בישעיהו (ו', ב') "שרפים עומדים ממעל לו", ואילו האדם נקרא "מהלך". לפי השפת אמת, כינוי זה מלמד על תפקידו של האדם בעולם: הוא נברא כדי ללכת, להתקדם ממדרגה למדרגה.

ואין הדברים מכוונים רק אל מי שעוד לא התחיל כלל לעבוד את ה'. השפת אמת מבהיר כי גם מי שכבר השיג מדרגה רוחנית כלשהי - מוטל עליו שלא להסתפק במצבו הנוכחי:

"ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא יתברך, מכל מקום גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו".

הסכנה אורבת גם למי שכבר הצליח והתקדם: מדרגה שהאדם עמל עליה, קבלה טובה שקיבל על עצמו והוא שומר עליה בנאמנות, עלולות להפוך עם הזמן להרגל. ומה שהופך להרגל נעשה "טבע שני", היינו דבר שקורה מעצמו, בלי מחשבה ובלי לב.

בתורה נוספת (תרס"ד, ד"ה במדרש) מסביר השפת אמת מה קורה כאשר מצווה הופכת להרגל:

"כי ההרגל נעשה טבע. והטבע משכח ומסתיר פנימיות החיות. ואפילו בתורה ומצוות, אם נעשין הרגל נעשה טבע, ושוכח הפנימיות. לכן צריך בכל עת לחפש דרך ועצה חדשה".

האדם ממשיך להניח תפילין כל בוקר, להתפלל שלוש פעמים ביום ולברך - אך מה שנשכח הוא ה"פנימיות", החיות שבתוך המעשה. מי שהתחיל ללמוד דף יומי, יכול למצוא את עצמו אחרי שנה מסמן עוד דף ברשימה. הלימוד אמנם נמשך בקביעות, אבל החיוניות שבו הולכת ונעלמת.

מה ניתן לעשות כדי לא להיכנס למלכודת השגרה, שבולעת את החיות שבקיום המצוות? התשובה, לפי השפת אמת, נלמדת מבורא עולם:

"ולכן הקב"ה בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. והאדם צריך לחפש למצוא זאת ההתחדשות, כמו שכתוב (משלי ח', ל"ד) 'לשקוד על דלתותי יום יום'".

את המילים "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" אנחנו אומרים כל בוקר בברכת יוצר אור שלפני קריאת שמע. הקב"ה מחדש את העולם הזה בכל יום, כדי שהטבע לא יגבר. האדם נדרש לחפש את ההתחדשות היומית הזו גם בעבודת ה' שלו.

"וזה שכתוב (בראשית י"ב, א') 'לך לך'. לעולם צריך להיות מהלך, 'אל אשר אראך' - תמיד השגה חדשה".

הקב"ה לא אמר לאברהם מראש לאן הוא מוליך אותו. לפי השפת אמת, "אשר אראך" אינו יעד אחד שמתגלה בסוף הדרך: בכל צעד הקב"ה מראה לאדם השגה חדשה, ולכן ההליכה אינה נגמרת לעולם.

"לכן נקרא האדם מהלך, שכל שעומד בלי התחדשות מיד הטבע שולטת בו. ולכן מלאכים למעלה, שאינם תוך הטבע, נקראים עומדים, ובעולם הזה נקרא האדם מהלך".

מלאך יכול לעמוד. הוא אינו חי בתוך הטבע, וההרגל לא שוחק אותו. האדם אינו יכול להרשות לעצמו לעמוד במקום, כי מי "שעומד בלי התחדשות מיד הטבע שולטת בו".

אברהם אבינו הוא הדוגמה לכך. כותב השפת אמת (תרנ"ו, ד"ה לך לך):

"ואברהם אבינו עליו השלום נתנסה עשרה נסיונות, ובכל ניסיון נעשה כבריה חדשה, עד שזכה לצאת מכל הטבע...".

יצר הרע שולט באדם דרך הטבע וההרגל, ומי שיצא מכל הטבע יצא גם מתחום שליטתו של היצר הרע. המדרגה הזו לא ניתנה לאברהם מראש. הוא הגיע אליה דרך עשרה נסיונות, ובכל אחד מהם יצא מן ההרגל עד ש"זכה לצאת מכל הטבע".

הציווי "לך לך" שנאמר לאברהם אבינו מופנה, אם כן, לכל אחד מאיתנו: כך צריכה להיראות הדרך שלנו בעבודת ה' - התקדמות והתחדשות בלתי פוסקת. אין נקודה שבה אפשר להכריז "הגענו" ולנוח על זרי הדפנה.