מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל: סיפורים מבפנים על החיים בבית פוסק הדור

במשך שנים התגוררו הרבנית יהודית יוסף ובעלה, הגאון הרב משה יוסף, בבית אביו, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. במלאות 13 שנים להסתלקותו של מרן, שיתפה הרבנית בשיחה ל"קול חי" זיכרונות מהחיים לצידו: מהתפילות ששמעה באמצע הלילה ועד תשומת הלב שהקדיש לכל אחד מהנכדים.

הרבנית יהודית הייתה בת 24 כשעלתה האפשרות שהיא ובעלה יעברו להתגורר בבית מרן. הרב משה יוסף הסכים מיד, אבל אביו ביקש לשמוע גם את תשובתה.

"אני יודע שאתה מסכים, אבל אני צריך לשאול את אשתך", אמר לבנו, וביקש לשוחח עם כלתו.

"אני רוצה לבקש ממך, תסכימי שאתם תגורו אצלי?", שאל מרן. "באותו רגע פרצתי בבכי ואמרתי לו: זו הזכות שלי", סיפרה הרבנית. "הבנתי את גודל הזכות שיש לי, אבל לא הבנתי את גודל האחריות".

הוריה, שהבינו את האחריות הכרוכה במעבר, מכרו את דירתם הגדולה בלוד ועברו לדירה קטנה סמוך לבית הרב ברחוב הקבלן, כדי שיוכלו לעזור לה במידת הצורך.

"הקדוש ברוך הוא זיכה אותי", אמרה. "אני כל כך מאושרת, ומתגעגעת לזכות הזאת".

ראש הממשלה המתין ומרן המשיך ללמוד

באחד הימים אמור היה ראש הממשלה בנימין נתניהו להגיע לפגישה בבית מרן. אנשי הביטחון הודיעו שיאחר בעשרים דקות, ומרן ניצל מיד את הזמן ללימוד ולכתיבה.

הבית היה מלא באנשי ציבור, בעוזרים ובאנשי תקשורת. למרות הרעש סביבו, המשיך מרן ללמוד.

עם כניסתו של ראש הממשלה השתרר שקט. הרבנית הייתה בטוחה שהשינוי יגרום למרן להרים את ראשו, אבל הוא נשאר שקוע בלימודו.

לדבריה, ראש הממשלה ביקש להמתין ולראות מתי יבחין בנוכחותו. לבסוף נאלצו בני הבית לגשת אליו ולהודיע: "כבוד הרב, ראש הממשלה הגיע".

בכי באמצע הלילה

בחדרו של מרן הותקנה, לבקשתו, מצלמה שנועדה לאפשר לבני הבית להשגיח על מצבו ולהיענות לקריאותיו. הרבנית יהודית הייתה אחראית גם למעקב אחר נשימותיו בלילה.

באחד הלילות התעוררה לקול בכי. כשהביטה במסך, ראתה אותו יושב לבדו על המיטה ופונה בתפילה לקב"ה: "ריבונו של עולם, אבל מה אני רוצה? אני רוצה שילמדו את התורה הקדושה שלך. תעזור לי, תבטל את הגזרה הקשה הזאת על בחורי הישיבות".

בהמשך הזכירה את ימי השבעה על בנו, הרב יעקב יוסף זצ"ל. גם אז, כשראש הממשלה הגיע לנחמו, העלה מרן בפניו את דאגתו לבחורי הישיבות. בתוך האבל האישי העסיק אותו גם הצער על עתיד לימודם.

(צילום: פלאש 90)

"אתם חושבים שזה מה שמעניין אותי?"

באחד המפגשים הוצגו בפני מרן מינויים ותפקידים שקיבלו אנשים שונים. הוא עצר את הדברים ואמר: "אתם חושבים שזה מה שמעניין אותי? אני רוצה שתספרו לי מה עשיתם עוד היום למען ילדי ישראל. מה עשיתם ליתומים ולאלמנות? מה עשיתם שיפתחו עוד מוסדות? מה עזרתם לכלל עם ישראל?".

מאז אותו מפגש, סיפרה הרבנית, ידעו הנציגים אילו בשורות ישמחו אותו: עוד תלמוד תורה, עוד גן, סיוע למשפחות ופעולות למען יתומים ואלמנות. "זה מה שהיה אכפת לו", הדגישה.

ביקש לבדוק בעצמו את המדיח

באחד הימים יצא מרן מחדרו וניגש אל המטבח. הוא ביקש לשאול את הרבנית על פעולת מדיח הכלים.

השאלות הפתיעו אותה בעומקן, אך מרן לא הסתפק בהסבר. הוא ביקש להפעיל את המדיח ולעקוב אחר שלבי הפעולה.

"הוא רצה שנעבור תהליך-תהליך", סיפרה. הוא בירר מתי המים קרים ומתי הם מתחממים, וביקש לראות את מצב הכלים לאורך התהליך. כל זאת על מנת לדעת לפסוק הלכות בנושא.

אנגלית למען התורה

הרבנית סיפרה ששלחה את בניה ללמוד אנגלית באופן פרטי, וכי מרן עצמו עודד אותה שיכירו את השפה.

"מה עניין אותו? כשהם ילכו למסור שיעורי תורה והלכה, שתהיה להם יכולת לתקשר עם הקהל, ויכלו להפיץ את התורה גם בחוץ לארץ", אמרה הרבנית.

היא הוסיפה, שבביקוריו בחו"ל התקשה עם הצורך לעצור את דבריו שוב ושוב לצורך תרגום. לכן רצה שנכדיו יוכלו לדבר ישירות אל הקהל.

(צילום: פלאש 90)

איש משפחה חם

לאחר פטירת הרבנית מרגלית, רעייתו של מרן, חששו הילדים שהקשר המשפחתי, שהיא הייתה מרכזית כל כך בשמירתו, ייפגע. אביהם, שהיה שקוע בלימוד התורה, ביקש להרגיע אותם. "אני מבטיח לכם שאני אהיה גם אבא וגם אמא בשבילכם", אמר להם.

לאחר פטירת רעייתו הנהיג מרן שיעור שבועי לבני המשפחה בתנ"ך. הבנים, הבנות, הנכדים והנכדות היו מגיעים, והתאחדו לזכרה של האם סביב לימוד התורה.

בתחילת מגוריהם של הרב משה יוסף ורעייתו והרבנית יהודית בבית מרן, ובמיוחד לאחר פטירת הרבנית מרגלית ע"ה, חששו בני הזוג שילדיהם הקטנים יפריעו למרן. הם החליטו לשלוח אותם בשבתות לבני משפחה, כדי שיהיה לו שקט.

אלא שמרן נראה מכונס ושקט. לאחר כמה שבתות שאל אותו בנו מה קרה. התשובה הפתיעה: דווקא היעדר הילדים העציב אותו. "כשהם נמצאים, הם מסיחים את דעתי ונותנים לי קצת סיבה לצחוק ולחייך", אמר. מכאן ואילך הילדים נשארו בבית, וכשאחד מהם רצה לנסוע לבני דודים, היו מבקשים רשות מהסב הגדול.

גם כשלא סיפרו לו מראש, מרן הבחין בהיעדרם. "איפה מרגלית?", היה שואל כשאחת הנכדות לא הייתה.

הנכדים היו ניגשים למרן ומבקש ברכה לקראת מבחן. למחרת, מרן היה זוכר לשאול איך עבר: "ידעת לענות?". לעיתים, סיפרה הרבנית, היא עצמה כבר שכחה מהמבחן. הוא זכר והתעניין.

גם כשבני המשפחה שיתפו אותו בעניין אישי וביקשו שלא יספר, ידעו שסודם שמור אצלו. בהמשך היה חוזר ושואל לשלומם ולמצבם. "כל הנכדים הרגישו שהם נכדים יחידים שלו", אמרה. "כל נכד הרגיש כאילו הוא הנכד היחיד והאהוב ביותר".

הרבנית סיימה את דבריה בקריאה לאחדות, ואמרה: "מרן הותיר ספרים, פסקים, ודרך חיים. זו המורשת שהוא הותיר לנו, שנזכה להמשיך את דרכו".