"החיים התהפכו ברגע אחד": פגועי ראש בשיתופים מצמררים

כלפי חוץ הם נראים כמו אנשים רגילים: הם עשויים לחייך אליכם ברחוב, לנהל שיחה נעימה, ואפילו לעבוד לצדכם. אבל מתחת למעטפת הזו מסתתרת דרמה שאף אחד לא רואה: אנשים שהיו פעם בשיא הפעילות, מנכ"לים, מטיילים צעירים ומבריקים, שברגע אחד איבדו הכל, ומאז נלחמים מלחמה יום-יומית וסמויה מן העין. אז מה באמת עובר על פגועי הראש? יצאנו למסע אל תוך עולמם של אלו שאיבדו הכל ברגע אחד, נאלצו לבנות את עצמם מחדש – וגם הצליחו.

שחר גזונדהייט: "החיים נעצרים"

שחר הוא בן 33, טיפוס שמאז ומעולם אהב לתרום לחברה. "החיים שלי היו נפלאים", הוא אומר וממהר להוסיף: "גם היום הם כאלו. רק שכיום הם מלווים בהתמודדות, כתוצאה מפגיעה שעברתי בטיול בהודו, לאחר שהנהג נרדם על ההגה ונפלתי מגובה של 70 מטר. מאותו רגע אני לא זוכר כלום, והזיכרון שלי מגיע רק מחצי שנה לאחר מכן".

הוא עוצר לרגע, ומדגיש שבהתחשב בדבריהם של הרופאים, הוא ככל הנראה נחשב לנס של ממש. "הרופאים הודיעו להורים שלי שלא אצליח לחזור לנשום בכוחות עצמי, שלא אוכל לדבר. הם הבהירו להם שהחיים שהיו לי לפני כן נגמרו, ושלא אחזור להיות כפי שהייתי. אבל המציאות לבסוף הייתה שונה. עברתי תהליך ממושך של שיקום מהפגיעה המוחית. קשה לומר שחזרתי לעצמי לגמרי. יש אתגרים שממשיכים ללוות אותי כל החיים, אך תראו לי מישהו שאין לו אתגרים. התפקיד שלנו הוא לקבל מהם כוח ולצמוח.

"כשהייתי בשיקום הבנתי בפעם הראשונה מהו פגוע מוח, וזו הייתה הבנה מטלטלת, כי זה כמו להיוולד מחדש ולהתחיל ללמוד את העולם. במשך חצי שנה רק ייצרתי זיכרונות ולמדתי לחיות את החיים. אנשים סביבי לא הבינו אותי, כי כלפי חוץ נראיתי כל כך רגיל, ממש כפי שהייתי פעם, אך כששוחחו איתי ושאלו למשל מי ביקר אצלי היום, הייתי ממציא דברים. חלף זמן רב מאוד עד שהתחלתי לחזור לעצמי, וכפי שציינתי – עד היום לא חזרתי באמת להיות מי שהייתי.

"ובכל זאת, למרות הפגיעה המוחית, הצלחתי לסיים תואר ראשון, וגם התחלתי להעביר הרצאות לפני פוסט-טראומטיים, על החיים האישיים שלי, כדי לתת כוח ולחזק אחרים. כשראיתי כמה כוח מקבלים אנשים בכזה מצב, הקמתי את 'קהילת אור'. המטרה שלי היא לגבש קהילה של אנשים שחוו פגיעת ראש. מדובר בספקטרום רחב ביותר, כי בישראל יש למעלה מ-150 אלף נפגעי ראש, וזהו מספר שרק הולך וגדל בעקבות מלחמת חרבות ברזל. בנוסף אליהם, יש גם את הקבוצה היותר בוגרת – אנשים שעוברים שבץ מוחי. אנחנו משתדלים להציע מענה לכולם.

"אגב, ממש בשבוע האחרון התחלנו תוכנית מנטורים ייחודית, הראשונה בארץ, במסגרתה נפגעי ראש מהעבר הופכים למנטורים של נפגעי ראש שסיימו את השיקום הפורמלי, מתוך הבנה שליווי כזה נצרך מאוד, דווקא בתקופה הראשונה".

אנשים עם פגיעות ראש יכולים לחזור לחיים מלאים?

"התשובה לשאלה הזו מורכבת. באופן אישי אני חושב שאני חי כיום חיים מלאים וטובים, כי למדתי לעקוף את הקשיים ולהתמודד איתם. אבל המספרים של האנשים שמצליחים באמת לחזור לחיים כאלה הם נמוכים. השאיפה שלי היא לתת להם כלים כדי לעבור את היום-י ום בהצלחה".

גב פלד: "הודיעו להורים שאני הולך למות"

גב פלד היה לבדו בטיול בקליפורניה, כאשר יצא לטיול בטרק מפורסם. כשסטה מדרכו, מחוץ לשביל המסומן, הוא נפל מצוק בגובה של 15 מטרים. "הנפילה הייתה 'על הפנים', עם תיק של 30 קילוגרם על הגב", הוא מתאר. "את הנפילה עצמה אני לא זוכר בכלל, אבל אני זוכר היטב את כל החיים שלפני כן, וגם את הדקות שקדמו לנפילה.

"מסתבר שברגע שנפלתי חוויתי פגיעה מוחית מאוד קשה. בנוסף נוצר שבר פתוח באחת הידיים, שברתי את ארובת עין שמאל ועוד איברים נוספים, אך נותרתי בהכרה. הצלחתי להוריד את התיק מהגב ולהתיישב על שפת האגם.

"וכאן מגיע נס החילוץ שלי", הוא מתרגש, "כי באגם עברה בדיוק באותו זמן סירה, בה היו מטיילים שפגשו אותי באותו בוקר. מכיוון שאמרתי להם שאני עומד לעשות את הטרק, הם חיפשו אותי, ובמקום לראות אותי הולך – גילו אותי יושב. בשל המרחק, הם לא הבינו מה שהם רואים, אך אחרי שהם צעקו את השם שלי כמה פעמים ולא הגבתי, הם החליטו לבקש מהקפטן של המעבורת לשוט לכיווני. למרות שלבשתי חולצה אפורה – הם מתארים שהיה נראה שלבשתי סוודר אדום, בשל הדם הרב. הקפטן הוריד את החבר'ה שהכירו אותי, כדי שיטפלו בי במקום, ובינתיים הזעיק מסוק לפינוי מהיר לבית החולים.

"עוד במסוק איבדתי את ההכרה ושקעתי בקומה. הורדמתי והונשמתי במשך שבועיים. מיד אחרי הקבלה שלי, יצר הצוות הרפואי קשר עם הקונסוליה הישראלית, שהתקשרה לאמא שלי והודיעה לה שעברתי פגיעה רב-מערכתית ושאני הולך למות בשעות הקרובות. הבהירו לה שאין טעם שתגיע לארה"ב, כי עד שתקנה כרטיס כבר יעלו אותי על מטוס בחזרה לארץ.

"ההורים שלי החליטו בכל זאת לטוס לחו"ל, מה שהתברר בדיעבד כהחלטה נכונה. אבל המצב היה קשה מאוד. במשך 12 יום לא ניתחו אותי, כי היו בטוחים שאמות, ומבחינתם היה חבל על הזמן, המאמץ וההשקעה. למרות הכל הפתעתי את כולם – ושרדתי.

"חודש וחצי לאחר מכן, הועברתי למיון באחד מבתי החולים הגדולים בישראל, שם השאירו אותי במשך לילה שלם שבמהלכו אבחנו שאני זקוק לטיפול רב-מערכתי. בסיומו של הלילה הסבירה מנהלת המיון להוריי שיש מקום עבורי רק במחלקה פנימית, ומכיוון שמסתובבות שם כל מיני מחלות, עדיף שלא להתאשפז שם. בעקבות כך, הומלץ לי להשתחרר הביתה.

"צריכים להבין את הסיטואציה: הייתי עם לסתות קשורות בחוטי ברזל, קסדה על הראש כי שליש מהגולגולת שלי היה חסר, מרותק לכיסא גלגלים, מוזן בצינורית לקיבה, ועם יד ימין מקובעת לחלוטין. ככה שוחררתי הביתה. שבוע וחצי לאחר מכן עברתי לבאר שבע והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. אמא שלי, לביאה אמיתית, עברה להתגורר איתי יחד במעונות הסטודנטים, טיפלה בי וסעדה אותי. כך למדתי במשך סמסטר שלם, אך לצערי לא הצלחתי באף מבחן. גם במועדי ב' נכשלתי. זו הייתה הפעם הראשונה בה נכשלתי במבחנים בחיים שלי. עד אז לא נכשלתי בכלום.

"לא הבנתי איך זה קורה לי. רק אחרי שעברתי בדיקת CT, התברר שיש לי תגובה טראומטית מאוחרת של המוח, עם נוזלים שהצטברו במרכזו, והם פוגעים בי קוגניטיבית וגם מוטורית. באותם ימים הפסקתי ללכת, וחוויתי הידרדרות רב-תחומית.

"זו הייתה עבורי טלטלה משמעותית. הייתי בן 25, ממש ילד, ובעצם איבדתי לגמרי את החיים שלי. עד אז הייתי 'הבטחה', והיה ברור שאוכל ללמוד כל דבר שאחפוץ בו. ברגע אחד הכל התהפך, בפרט שנפגעתי באונה הפרונטלית, בה נמצא החלק שמגדיר את האישיות שלנו. כל החיים שלי השתנו".

איך נראה שיקום במצב כזה?

"בגלל מצבי הקשה לא התאפשר לי שיקום בקהילה, ואושפזתי בבית לוינשטיין. טופלתי במשך חודש, אך דבר לא השתנה. באותם ימים ההורים שלי עברו בין כל הנוירוכירורגיים שברחבי הארץ, במטרה להבין איך אפשר לעזור לי, אך אף אחד מהם לא נתן מענה הולם. עד שהם הגיעו לנוירוכירורג שהסכים לבצע התערבות ניתוחית. הוא השתיל לי שתל במקום החסר במוח, וזה חולל מהפך מוחלט בחיי. כבר למחרת הניתוח הצלחתי להתיישב בזקיפות, יומיים לאחר מכן ללכת, וחודש לאחר מכן חזרתי לרוץ. כל זאת אחרי שהייתי עד אז סיעודי.

"זמן קצר לאחר מכן התראיינתי לשלוש פקולטות לרפואה בישראל ולשתי מחלקות פיזיותרפיה – לרפואה לא התקבלתי, אך לפיזיותרפיה כן, וכך התחלתי לימודים שהתמסרתי להם לחלוטין וסיימתי אותם בהצלחה. לפני יומיים סיימתי התנסות מעשית ראשונה, לאחר שטיפלתי במשך חודש בחולים במחלקת אורתופדיה בבית חולים כרמל בחיפה".

לדבריו של גב, הוא חולם כעת להתקדם בטיפול ולעבוד בבוא היום בבית לוינשטיין במחלקת שיקום מבוגרים. "מהניסיון שצברתי, אני מאמין שאוכל להיות איש מקצוע אמפתי וסבלני, שכן אני יכול להכיל את הסבל של אחרים יותר מאנשי טיפול אחרים", הוא מציין. "רק מי שחווה את הדברים מבין מה עוברים אנשים שנמצאים ברגעים הקשים ביותר בחייהם".

הפציעה משפיעה עליך כיום?

"בוודאי, אם כי כשתפגשו אותי ברחוב אין סיכוי שתזהו שמשהו עבר עליי. כלפי חוץ אני נראה טוב ומסתדר היטב, אפילו יש לי קורסים באוניברסיטה שאני מעביר בהם שיעורים פרטיים לאנשים שלומדים איתי. סימני הפגיעה לא ניכרים ביום-יום, לכן לאנשים סביבי קל לשכוח ולא להיות סבלניים כלפיי כשאני פתאום לא מבין משהו או שואל כמה פעמים אותה שאלה, כשאני נהיה קצר רוח יותר מאחרים, לא נמצא במלוא הריכוז, או סובל מרעש באירועים ומבקש שקט. אני מרגיש שבגלל שזה לא קורה בקביעות, קשה לסביבה לקבל את זה שאני שונה ומתמודד, והיא מפתחת כלפיי אדישות.

"זו גם הסיבה שכבר לא מעט זמן שאני מרכז פרויקט קשב במוסדות רפואיים. בימים אלו אני בונה תוכנית צוות שתעבור במוסדות רפואיים מובילים, כדי להעלות את המודעות למה שעובר על פגועי המוח אחרי שהם משתחררים. זהו נושא שאינו מדובר כלל, והוא קשה מאוד". 

שחף אליעד: "שום דבר לא מכין אותך"

כששחף אליעד מספר על הגורם לפגיעת הראש שלו, זה נשמע ברגע הראשון כמו דבר שלא יאומן. "במהלך הליכה רגילה ברחוב, מעדתי ונפלתי אחורנית על ספסל בטון", הוא מספר. "המכה הייתה קשה, הגולגולת נשברה ונוצר דימום במוח. עברתי מוות, עשו לי החייאה והתעוררתי בטיפול נמרץ. חמישה ימים לאחר מכן כבר שוחררתי מבית החולים".

בתחילה נראה היה שאין שום נזק. "הכל נראה תקין, גם בבדיקות וגם במציאות", הוא מספר. "ניסיתי להמשיך בחיים, לחזור לשגרה הקבועה. הבעיה הייתה שבמשך חצי שנה נתקלתי בכל מיני כשלים, ובהמשך התחילו לצוץ בעיות גופניות שונות – תפקודיות ומוטוריות – שלא הבינו את מקורן.

"במשך שנתיים עברתי מרופא לרופא, וכולם השליכו את זה על הנפש. בשלב מסוים הפגיעות הפכו לקשות כל כך, שהן מנעו ממני אפילו לעמוד, לדבר ולתפקד, ואז הבינו שלא ייתכן להשליך הכל על הנפש. נשלחתי שוב לצילומים, והתברר שהייתה אבחנה שגויה וטיפול לא נכון. ואז, בפעם הראשונה, התחלתי לעבור שיקום".

את הנזק שנוצר לא היה ניתן לתקן בקלות. "כיום אני בן 51, על כיסא גלגלים באופן קבוע. אחרי שבמשך כל חיי הייתי בעלים של חברה ושימשתי בתפקיד מנכ"ל, לא התקבלתי אפילו לעבוד מאחורי קופה, בשל הנראות של כיסא הגלגלים. אני חייב להודות שזה לא היה קל, כי שום דבר לא הכין אותי לכך שהחיים ישתנו בן רגע. אני מרגיש שהכל נלקח ממני – הילדים הלכו לאיבוד, ההרס העצמי היה רב, והעובדה שהייתי במשך תקופה כל כך ארוכה חסר חברה גרמה לי להרגיש שאף אחד לא באמת מבין אותי".

"במקרה שלי אני אופטימי, והכוחות הפנימיים שלי עזרו בהתמודדות", הוא מוסיף. "גם ההיכרות שנוצרה עם 'קהילת אור' סייעה. מצאתי אותה לגמרי במקרה בשיטוט ברשת, ועם הזמן הפכתי לאחד המובילים שם. אני מרגיש שזה המקום בו אני מסוגל לתרום, להתפתח ולתת מעצמי".

ועדיין, שחף כואב מאוד את המצב: "יש מחלות רבות שפוגעות באנשים באופן שנראה כלפי חוץ. זה אולי כואב מאוד, אך הם לפחות זוכים בהכרה, בתמיכה סביבתית ובהתחשבות. אצל פגועי הראש זה אחרת, כי הם נראים בדיוק כמו כולם וגם מתפקדים היטב. אפילו בשיחה עמוקה לא בטוח שתשימו לב לכך שמשהו אינו תקין, כי הפגיעה היא בפרשנות או בפער בין הבנת הדברים לבין המעשים שנעשים אחר כך, ובעוד כשלים שנוצרים בחשיבה ובהיגיון. לפעמים אני מרגיש שכיסא הגלגלים הוא זה ש'מציל' אותי מנכות שקופה. כי חוץ מזה הכל נראה כלפי חוץ כרגיל, אבל האמת היא שזה כל כך שונה ואחר.

"זו גם הסיבה שהסיוע של קהילה ושל שהייה בקבוצת השווים חשוב כאן כל כך, כי זה מה שמאפשר לך שלא ללכת לאיבוד במערכת החברתית. לעיתים אני רואה מקרוב עד כמה שלאנשים 'רגילים' קשה להיות בחברתנו – כי הכאב גדול מאוד, וקשה להם לשמוע ולראות את הקושי. בפרט אם הם הכירו אותנו קודם כאנשים בעלי מסוגלות. אין להם דרך לעזור, אז הם מעדיפים להתרחק. אני לא בא בטענות, אבל ברגע שיש סביבי אנשים שמבינים אותי – זה מקל מאוד. כי אני נמצא במקום שלא שופטים אותך, לא מבקרים ולא מאשימים. אני בחברת השווים.

"מתוך השותפות הזו נוצרים דברים מדהימים. אני לא יכול לומר שאנשים חוזרים לגמרי למה שהם היו, כי בכל זאת יש השלכות של תרופות כימיות, של פסיכיאטרים ושל מלחמה יומיומית. יש כאלו, למשל, שמתפקדים במשך היום נפלא, אך קמים למחרת כשהם אפילו לא זוכרים איך קוראים להם. כל זה אחרי שהם היו בשיא הפעילות לפני הפגיעה. זה האתגר שלנו – להמציא את עצמנו בכל יום מחדש. לא רק מול החברה, אלא גם מול עצמנו – להכיל, לקבל ולהכיר בקשיים ובאתגרים. כל זה כשאנשים פוגשים אותנו ברחוב, וכלל לא יודעים לזהות שיש כאן בעיה, כי הכל נראה כל כך רגיל. האתגר הוא להיות חיובי, עם המבט קדימה בכל יום מחדש. הלוואי שנצליח".