מה קורה כשמקיימים מצווה? הרמח"ל מזכיר לנו את מה שלא תמיד זוכרים

אנחנו מתפללים, מברכים, שומרים שבת ומקיימים מצוות, אבל כמה פעמים אנחנו עוצרים לשאול מה המטרה של כל זה? הרמח"ל, בספרו "דרך ה'", מסביר:

"הכוונה באמת בכל המצות תהיה אליו ית׳, להתקרב לו וליאור באור פניו. והמניעה מן העבירות, להימלט מן ההתרחק ממנו, וזה התכלית האמיתי שבהן" (הרמח"ל, דרך ה' חלק ראשון, ד').

המצוות אינן אוסף של פעולות נפרדות. כולן מובילות אל יעד אחד – קרבת ה'.

לא רק "לעשות מצווה"

כשאדם מקיים מצווה, טבעי להתמקד במעשה עצמו: אמרנו את הברכה? נתנו צדקה? התפללנו בזמן? קיימנו את ההלכה כראוי? כל אלה כמובן חשובים. אבל הרמח"ל מזכיר שיש רובד עמוק יותר: לשם מה ניתנה המצווה?

לדבריו, התכלית האמיתית של המצוות היא "להתקרב לו וליאור באור פניו". כל מצווה היא עוד דרך לחבר את האדם אל הקב"ה.

כשמברכים לפני האוכל, עוצרים לרגע וזוכרים ממי הגיע השפע.

כשנותנים צדקה, עוזרים לאדם אחר ובאותו זמן מכניסים יותר חסד לחיים.

כשמתפללים, לא רק אומרים את נוסח התפילה, אלא פונים אל מי שמנהל את העולם.

וכששומרים שבת, עוצרים את מרוץ השבוע ונזכרים מי ברא את העולם.

גם הביטוי "ליאור באור פניו" אומר הרבה. הוא מתאר קרבה וקשר עם הקב"ה, ולא רק ידיעה שכלית על קיומו. לא תמיד מרגישים את הקרבה הזאת. אדם יכול לקיים מצווה בלי להתרגש ובלי לחוש התרוממות מיוחדת, ועדיין קיום רצון ה' הוא בעל ערך בפני עצמו.

לכן לא נכון למדוד כל מצווה בשאלה "האם הרגשתי משהו?". לפעמים אפשר פשוט להזכיר לעצמנו: אני מקיים עכשיו את רצון ה', והמעשה הזה מקרב אותי אליו.

ומה לגבי עבירות?

אם המצוות מקרבות, הרי שהמניעה מעבירות נועדה, כלשונו של הרמח"ל: "להימלט מן ההתרחק ממנו".

אנחנו רגילים לחשוב על עבירה במונחים של מותר ואסור, שכר ועונש, חובה ואיסור. הרמח"ל מוסיף כאן ממד נוסף: עבירה אינה רק מעשה אסור; היא גם יוצרת ריחוק.

כשקשר חשוב לנו, אנחנו נזהרים שלא לפגוע בו. לא מפני שיש רשימת כללים שצריך לעמוד בה, אלא מפני שהקשר עצמו יקר לנו. כך גם בעבודת ה'. לצד המחשבה "זה אסור", יכולה להיות מחשבה נוספת: אני לא רוצה להתרחק מה'.

ממילא גם הגבולות שמציבה התורה מקבלים משמעות אחרת. הם אינם רק רשימת מגבלות, אלא שומרים על הקשר שבין האדם לבין בוראו. יש מעשים שמקרבים את האדם לקדושה, לאמונה, לחסד ולתפילה, ויש מעשים שמרחיקים אותו. כך מקבלים כל הפרטים הרבים של התורה קו אחד שמחבר ביניהם.

תפילה, צדקה, שבת, לימוד תורה, חסד, ברכות וכיבוד הורים נראות כמצוות שונות מאוד, אבל כולן מכוונות לאותו מקום. וגם האיסורים, על כל ההבדלים ביניהם, נועדו לשמור על האדם מפני התרחקות מהקב"ה.

איך מכניסים את הרעיון הזה לחיי היום-יום?

לא צריך לעצור לפני כל מצווה לחשבון נפש ארוך. לפעמים די במחשבה אחת קצרה.

לפני תפילה: אני עומד עכשיו לדבר עם ה'.

לפני ברכה: אני זוכר ממי קיבלתי את מה שיש לי.

לפני נתינת צדקה: אני מקיים עכשיו את רצון ה' ועושה חסד.

וכשמגיע ניסיון לעבור על איסור, אפשר לעצור לרגע ולחשוב: האם אני רוצה לתת לדבר הזה להרחיק אותי מהקב"ה?

אפשר לקיים הרבה מצוות ובכל זאת להרגיש שהכול הפך לרצף של פרטים: עוד הלכה, עוד תפילה, עוד ברכה. הרמח"ל מחזיר אותנו אל מה שמחבר את כולם: הקרבה לה'. לכן השאלה אינה רק כמה מצוות הספקנו לקיים היום, אלא האם בתוך כל המעשים הללו זכרנו לאן אנחנו רוצים להגיע. כי בסופו של דבר, זו "התכלית האמיתי שבהן": שהמצווה תקרב אותנו, שהעבירה לא תרחיק אותנו, ושבתוך כל הפרטים לא נאבד את העיקר – הקשר עם הקב"ה.