כשהקפה מתקרר על השיש: מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל עצמך?

מתי בפעם האחרונה עצרת באמצע היום בלי לעשות שום דבר שקשור לבית, לעבודה או לילדים?

אנחנו רגילות להיות על תקן מנהלות הלוגיסטיקה של המשפחה. הבוקר מתחיל במרוץ של סנדוויצ'ים, חיפוש נעל אחת שנעלמה, ואז סידורים, עבודה ואיסופים מהמסגרות. בין לבין אנחנו משתדלות להיות נוכחות, סבלניות ומחייכות. אבל בתוך כל העשייה הזו, האדם שהכי קל לשכוח בדרך הוא עצמנו.

אנחנו מרגישות לא נעים לקחת שעה לעצמנו, כאילו מדובר במותרות או בפינוק שאנחנו צריכות להצדיק. האמת היא שזה בדיוק ההיפך. זמן אישי הוא לא פרס על זה שהספקנו הכל, אלא הבסיס שמאפשר לנו להמשיך לתפקד.

כשאמא מוצאת חצי שעה ביום לשבת בשקט, לשתות קפה חם בלי שיקפצו עליה, או לקרוא ספר בלי לחשוב מה לבשל מחר, היא לא לוקחת מהמשפחה שלה. היא מחזירה לעצמה את הכוחות. אי אפשר לתת לאחרים כשהמאגר הפנימי ריק, ואי אפשר להעניק סבלנות ואנרגיה כשהמצבר שלנו נמצא על אפס.

אבל איך עושים את זה פרקטית בתוך המציאות הצפופה? הנה כמה עצות מעשיות ופשוטות:

להוריד ציפיות מהניקיון והסדר: תזכרי שהבית נועד לשרת אותך, ולא ההיפך. מותר לו להיות קצת מבולגן כדי שיהיה לך כוח לנשום. עדיף כיור מלא ואמא מחייכת, מאשר בית מושלם ואמא מותשת.

להכניס את עצמך ליומן (גם אם זה רק 10 דקות): בדיוק כמו שאת רושמת תור לרופא או פגישת עבודה, תכניסי בלו"ז של היום חלון זמן קטן ששייך רק לך. זה יכול להיות כשהם בגן או מיד כשהם חוזרים, או כשאת יושבת עשר דקות באוטו לפני שאת עולה הביתה.

להפסיק לחכות שהבית יהיה ריק: תיאום ציפיות מול שאר בני הבית – להסביר שאת צריכה רגע שקט. הילדים יכולים ללמוד שגם לאמא יש צרכים, ושחמש דקות שבהן את מבקשת לא להיכנס לחדר שלך כי את נחה הן לגמרי לגיטימיות.

למצוא את "העוגן" הקטן שלך: זה לא חייב להיות ספא או חופשה. זה יכול להיות פודקאסט שאת אוהבת לשמוע באוזניות בזמן שאת מקפלת כביסה, או חצי שעה של קריאה בלי מסכים.

להתחיל בקטן: אל תנסי להשתלט מיד על ערב שלם לעצמך, אם זה מרגיש לך גדול מדי. תתחילי ב-5 דקות ביום שבהן את לא עושה שום דבר מלבד לנשום, ותראי איך את מרחיבה בהדרגה את המרחב הזה.