מה אפשר לתת למי שהכל שייך לו? פרק נ' בתהילים עם ביאור ומדרשים

פרק נ׳ בתהילים עוסק בקורבנות, בהכרת תודה ובתיקון המעשים. רובו מובא כדברי ה׳ אל עמו, ובמרכזו תוכחה למי שמזכירים את מצוותיו בפיהם, אך מתעלמים מהן במעשיהם.

תקציר הפרק

הכנה לדברי ה': המשורר מזמין את חסידי ה' לשמוע את דבר ה': "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא". מכאן ועד סוף המזמור מובאים דברי ה', כלומר ה' מוצג כמדבר בגוף ראשון.

טיב הקורבנות: בפסקה זו ה' מתרכז בקורבנות. ה' מודיע שאין הוא מוכיח את ישראל על כך שהם לא מקריבים קורבנות רבים: "לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד". וכן ה' אף לא מעוניין בפרים ועתודים, המובחרים שבקורבנות, מכיוון ש"לִי כׇל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף". המשורר מבהיר שה' איננו צריך קורבנות על מנת לאכול: "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ", שהרי ה' לא אוכל את הקורבנות המוגשים לפניו. מטרת הקורבנות היא שהאדם יביע תודה לה', ויקרא לו בעת צרה: "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה".

תוכחה לרשע: לאחר שה' הודיע שהקרבנות הם לא הבעיה, הוא עובר לתוכחה המרכזית, המופנית אל הרשע: "וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ. אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ". ה' לא יבליג על המעשים האלה: "אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי?!" ועל כן הוא יוכיח את הרשע: "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ!".

חתימה: המזמור נחתם באזהרה: "בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל" - ה' קורא לרשעים להבין את הדברים פן ה' יעניש אותם. הדברים שעליהם להבין הם: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" - דווקא מי שזובח זבח תודה ה' יושיע אותו.

הפרק המלא

(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֵ-ל אֱ‍-לֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ.

(ב) מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱ-לֹהִים הוֹפִיעַ.

(ג) יָבֹא אֱ-לֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד.

(ד) יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ.

(ה) אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח.

(ו) וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱ-לֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה.

(ז) שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֶיךָ אָנֹכִי.

(ח) לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.

(ט) לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים.

(י) כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף.

(יא) יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי.

(יב) אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ.

(יג) הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.

(יד) זְבַח לֵא-לֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.

(טו) וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי.

(טז) וְלָרָשָׁע אָמַר אֱ-לֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ.

(יז) וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ.

(יח) אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.

(יט) פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה.

(כ) תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי.

(כא) אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ.

(כב) בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱ-לוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל.

(כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱ-לֹהִים.

ביאור מילים קשות בפרק

"אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל" - האש של ה' שתצא מירושלים תשרוף את הגויים.

"וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" - ובסביבתו של ה', בירושלים, יכלו כל הגויים בסערה.

"לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ" - לא אוכיח אותך על ביטול הקרבנות. לא אוכיח אותך על כך שנמנעת מהקרבת קרבנות.

"כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר" - שהרי כל החיות שביערות, שאינם שייכים לבני אדם, שייכים לי, וכל שכן הבהמות ששייכות לבני אדם, ואם הייתי רוצה, הייתי יכול לקחת אותם לעצמי, וממילא אין לי צורך בקרבנות שלכם.

"וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי" - ואפילו כל חיות השדה, שאדם אינו רודה בהן כיוון שאינן קרובות אליו, נמצאות עימי, כך שאינני צריך שתקריב קרבנות.

"אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי" - ה' ממשיך בדבריו לרשעים: את הדברים האלה עשית, ועד עכשיו התעלמתי מכך. לא הענשתי אותך על מעשיך הרעים.

"דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" - אתה חושב שאני כמוך. כשם שאינך יודע את הנסתרות שבבני אדם, כך גם אני לא יודע.

"אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ" - אך לעתיד לבא, בעולם הבא, אני עתיד להתווכח איתך על מעשיך ואסדר אותם לפניך, כך שתבין שחטאת, ולאחר מכן אעניש אותך.

"זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" -  אדם שמקריב קרבן ומתוודה על חטאיו, כך שמעשה ההקרבה מראה שהוא נכניע את עצמו לפניי - הוא זה שמכבד אותי.

"וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹוקים"- וכל שכן מי שמתקן את דרכיו, כך שהוא לא יתחייב בקרבנות על חטאיו, יזכה שאראה לו את ישועת אלוקים בגאולה העתידה.

פירושים מעניינים של פרשנים

רד"ק: "מִזְמוֹר לְאָסָף" - מזמור זה נכתב על יום המשפט שיהיה לעתיד לבוא.

ספורנו: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ" - לא מדובר על תיאור גיאוגרפי, אלא על תיאור זמן, בתחילת העולם, כאשר ה' ציווה את אדם הראשון ואת נח על מצוות, אך העולם לא קיים את המצוות שה' ציווה עליהן, ולכן הוא בחר בישראל.

מאירי: "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ" - השמיים והארץ ישתתפו בנקמה של ה' מהגויים, וההתנהגות שלהם על פי החוקים הרגילים לא תהיה באותם זמנים.

תרגום: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" - מי שזובח את יצר הרע שלו, הדבר ייחשב לו כמו קרבן תודה, ובכך הוא מכבד את ה'.

מדרשים מעניינים ממדרש תהילים על הפרק

"למה הזכיר שמו של הקב"ה ג' פעמים. ללמדך שבשלשה שמות הללו ברא הקב"ה את עולמו כנגד שלושה מידות שבהן נברא העולם. ואלו הן - החוכמה והדעת והתבונה. חוכמה מנין, שנאמר (משלי ג יט) 'ה' בחכמה יסד ארץ'. תבונה (שם) 'כונן שמים בתבונה'. דעת (שם) 'בדעתו תהומות'".

"לא על זבחיך אוכיחך" - "אמר רב נחמן בשם ר' ברכיה אם אמר אדם לעשות צדקה הקב"ה כותבה כנגדו, שנאמר 'ועולותיך לנגדי תמיד'".