שלוש שנים אחרי הטבח: המחקר שמגלה מה קרה לנפש של יהודי ארה"ב

הם לא היו בעוטף עזה בבוקר ה-7 באוקטובר 2023. הם לא שמעו אזעקות, לא הסתתרו בממ"ד ולא נאלצו להימלט ממחבלים. ובכל זאת, שלוש שנים אחרי אותו בוקר, חוקרים שבחנו את מצבם של יהודים בארצות הברית מצביעים על פצע נפשי מסוג אחר.

733 יהודים אמריקנים לקחו חלק במחקר שנערך בקהילה היהודית, בשיתוף עם המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת הרווארד. החוקרים שהשתתפו במחקר הם ד"ר מירי בר-הלפרן מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת הרווארד, ד"ר ג'קלין וולפמן מ-Village Psychology במסצ'וסטס וכן ד"ר ליברמן, אנה ויינמן, והחוקרים הצעירים זואי ברנשטיין ובן קוליסקי. החוקרים פעלו בשיתוף עם Jewish Community Mental Health Initiative.

לא רק המראות מישראל הכאיבו. עבור חלק מהנבדקים, מה שפגע בהם במיוחד היה דווקא מה שקרה אחר כך: חברים שלא שאלו לשלומם, קבוצות שבהן הרגישו לפתע לא רצויים, מוסדות שנתפסו בעיניהם כמתעלמים מהכאב שלהם, ולעיתים גם האשמות, הדרה או שלילה של עצם החוויה שלהם. 

לפי החוקרים, המשתתפים תיארו כמה דפוסים שחזרו על עצמם לאחר ה-7 באוקטובר: "חלק סיפרו שהרגישו שמציגים אותם כ'רעים' או כאחראים למעשים שאין להם שליטה עליהם. אחרים הרגישו שאנשים שהיו קרובים אליהם בעבר לא העניקו להם תמיכה דווקא בתקופה שבה נזקקו לה במיוחד. והיו גם מי שדיווחו על תחושת הדרה: יחס לא הוגן, הוצאה מקבוצות או פעילויות ותחושה שהם אינם רצויים עוד במרחבים שאליהם השתייכו קודם לכן". 

דווקא מאנשים קרובים זה כאב יותר

אחד הממצאים המעניינים במחקר הוא ההבדל בין השכיחות של הפגיעה לבין העוצמה שלה. כאשר נשאלו מי גרם להם להרגיש שהחוויה שלהם אינה מקבלת תוקף, המשתתפים הצביעו פעמים רבות על פוליטיקאים, ידוענים ואנשים זרים. אבל החוויות שנתפסו כמטרידות במיוחד הגיעו דווקא ממוסדות משמעותיים בחייהם כמו אוניברסיטאות שבהן הם לומדים, קולגות בעבודה או אפילו חוגים אליהם השתייכו.

זה אולי מסביר מדוע החוקרים אינם מתארים את התופעה כסתם "ויכוח פוליטי". "כאשר אדם מצפה לקבל תמיכה מחבר, מקום עבודה, מוסד לימודים או קהילה, ודווקא שם הוא מרגיש שהכאב שלו נדחה או שהזהות שלו הופכת לסיבה להתרחק ממנו - החוויה עלולה להיות חזקה הרבה יותר", אומרים החוקרים. הם מכנים את התופעה החדשה הזו בשם "ביטול טראומטי", כלומר: הכחשה או דחייה חוזרת של חוויות עמוקות שנוצרו אחרי טראומה. 

החוקרים מצאו קשר בין חוויות כאלה לבין תסמינים המזוהים עם פוסט טראומה: "תסמינים פוסט טראומטיים אינם מסתכמים בזיכרונות של אירוע קשה. הם עשויים לכלול דריכות יתר, הפרעות בשינה, קושי להתרכז, הימנעות מאנשים או ממקומות שמזכירים את החוויה, מחשבות חודרניות, תחושות של חוסר אונים ושינויים במצב הרוח".

המחקר מצא שחוויות של ביטול והדרה בשל הזהות היהודית, היו קשורות גם לרמות גבוהות יותר של חרדה, דיכאון וכעס. החוקרים אינם טוענים שכל מי שחווה הערה אנטישמית או ויכוח יפתח פוסט טראומה, אבל הם מבקשים להצביע על כך שכאשר תחושת הדחייה נעשית מתמשכת, אינטנסיבית ומגיעה ממקומות משמעותיים - היא עלולה להתווסף לעומס הפסיכולוגי שכבר קיים.

הזהות היהודית התחזקה

לצד התמונה הקשה, המחקר חשף מגמה נוספת: משתתפים רבים דיווחו כי מאז ה-7 באוקטובר הם מרגישים מחוברים יותר לזהות היהודית שלהם, לקהילה ולמנהגים יהודיים: "כמעט מחצית ממשתתפי המחקר דיווחו שהם לובשים או עונדים פריטים המזוהים בבירור כיהודיים, בתדירות גבוהה יותר מאשר קודם. במילים אחרות, אצל חלק מהמשתתפים תחושת האיום או הניכור לא הובילה דווקא להסתרת הזהות, אלא לתגובה הפוכה: רצון להבליט אותה".

המשתתפים סיפרו כי התמיכה הגיעה לעיתים קרובות דווקא מחברים יהודים, מבני משפחה, מרבנים ומאנשי דת. מי שפנו לאנשי דת במסגרת המדגם דיווחו שהתמיכה הועילה להם. קבוצות תמיכה היו פחות נפוצות, אך מי שהשתמשו בהן תיארו אותן כמועילות במיוחד.

החוקרים מדגישים כי אין להשוות באופן פשוט בין החוויה של יהודים החיים בארצות הברית לבין זו של ישראלים שנחשפו ישירות למלחמה, לטבח, לשבי, לפינוי מהבתים או לאובדן בני משפחה. מדובר בסוג שונה של מצוקה. אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה הוקמה לאחר פרות המלחמה קבוצת התמיכה ביהודי התפוצות, שבודקת באמצעות מחקרים, את ההשלכות הפסיכולוגיות של ב-7 באוקטובר על יהודי התפוצות.