לאן אתה רץ? השפת אמת על משמעותה העמוקה של השבת

"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב', ב').

יש אנשים שיודעים לרוץ מצוין כל השבוע. ילדים, עבודה, קניות וסידורים, אינספור שיחות והתכתבויות בנייד. רצף משימות בלתי נגמרות, מסיימים סעיף אחד ברשימה וכבר חושבים על הבא בתור. אנחנו אפילו לא תמיד שמים לב למרוץ החיים המטורף של עולמנו המודרני, ועד כמה התרגלנו לחיות כך.

ואז מגיעה השבת. לכאורה היא אומרת לנו: עכשיו עוצרים, זה הזמן להניח הכל בצד ולנוח. אבל האם זו כל המשמעות הטמונה בשביתה בשבת? השפת אמת, בפירושו לפרשת בראשית (שנת תרמ"ח ד"ה וישבות ביום הז'), מציע מבט עמוק יותר למשמעותה של השבת.

אל המלאכה בימי החול והשביתה ממנה בשבת, המופיעות בפסוק "וישבות מכל מלאכתו אשר עשה", מחבר השפת אמת את הפסוק מספר יחזקאל (א', י"ד) המתאר את מעשה המרכבה: "והחיות רצוא ושוב". יש זמן של "רצוא", שבו האדם יוצא אל העולם ופועל ועושה בו, ויש זמן של "שוב", שבו הוא חוזר אל המקור. לדברי השפת אמת, אין זה רק תיאורה של ההנהגה בעולמות העליונים אלא גם סיפורו של האדם.

האדם נשלח לעולם כדי לעשות את רצון ה'. הוטלה עליו שליחות רוחנית, והוא יוצא אל תוך המציאות כדי לממש אותה. בששת ימי החול הוא פועל בתוך המציאות - עובד ויוצר, מתפרנס ומתמודד. אבל שליח אינו יכול להיות כל הזמן בדרך. הוא צריך גם לחזור אל המשלח.

זו, לפי השפת אמת, אחת ממשמעויותיה של השבת. בימי המעשה, האדם נמצא בתנועה של "רצוא". הוא יוצא אל העולם ועושה מה שנדרש ממנו. אולם אחרי שישה ימים של בריאה ושל מעשה, מגיע בשבת ה"שוב" – האדם מניח לרגע את העשייה הבלתי פוסקת, שב אל מקור שליחותו ומתחבר מחדש אל הקב"ה ששלח אותו.

וכך כותב השפת אמת:

"בימי המעשה, ההנהגה על ידי שליח, ובשבת קודש חוזר השליח בשליחותו. וזה העניין הוא בכל איש ישראל שנשתלח בעולם הזה לעשות מצות ה'. והכלל שהשליח צריך לעשות לחזור שליחותו כדאיתא בגמרא, והשבת מעלה ומחזיר כל עבודת ימי המעשה להבורא יתברך".

העולה מכאן, שהשבת אינה רק יום שבו אנחנו מפסיקים לעבוד כדי שיהיה לנו כוח לחזור לעבודה ביום ראשון. היא אינה רק תחנת מנוחה באמצע הדרך אחרי ה"רצוא" - שישה ימים של מאמץ. השבת היא ה"שוב", שהוא חלק בלתי נפרד מהשליחות.

במהלך השבוע קל מאוד להיסחף אל העשייה הבלתי פוסקת ולשכוח מאיפה באנו. עבודת ה' עלולה אף היא להפוך לחלק מרשימת המטלות שצריך להספיק. לכן אנחנו זקוקים לשבת: יום שבו אנחנו מפסיקים לרגע לעשות, כדי לחזור ולהיזכר בשאלות הבסיס: למי אני שייך, ובשביל מה אני עמל?

השבת אינה רק מנוחה בסיומו של שבוע עמל ויזע, היא גם נקודת ההתחלה הפנימית של השבוע הבא. האדם חוזר אל הקב"ה, אל מקור השליחות שלו, ומתוך חזרה זו אפשר לצאת מחדש אל ימי המעשה ואל המשך השליחות. וכפי שמתאר זאת השפת אמת:

"וכפי השוב שבשבת קודש, כך מקבלין שליחות חדש על ימי המעשה הבאים".