פרופ' דוד צנגן: "השקר צורח מפה ועד להודעה חדשה. חייבים להילחם בעלילות דם"

על מסך הקולנוע נראתה דמותו של ישיש ערבי. הוא הישיר מבטו למצלמה, ותיאר בשפה ציורית ונמלצת כיצד חיילי צה"ל ירו בידו ורגלו. בחדר ההקרנה ישב דוד צנגן ושפשף עיניו. רק חודשים אחורה, הוא טיפל במסירות בזקן שסבל מבעיה רפואית בליבו. כיצד הטיפול המסור התגלגל לעלילת דם נוטפת שנאה שכזו?

שבוע לאחר הסערה שחולל הסרט "נז"א" (נזק אגבי), יצאנו לשוחח עם פרופ' דוד צנגן. במבצע "חומת מגן" הוא שירת במילואים כרופא חטיבתי, ובמשך 20 שנה נאבק בסרט "ג'נין ג'נין" שהשמיץ את חיילי צה"ל ופגע בשמם הטוב. כיום הוא מנהל את היחידה לאנדוקרינולוגיה ילדים וסוכרת נעורים בהדסה. הריאיון נערך בשעת לילה מאוחרת, לאחר שסיים כתיבת דו"ח רפואי ארוך. למרות העומס, הוא מתפנה לעסוק בנושא שבוער בעצמותיו. "צדקת הדרך", הוא מכנה זאת, ומקווה שהצדק ייעשה גם בעלילה המקוממת הנוכחית.

"בלתי מעורבים"

"בתקופה שקדמה למבצע 'חומת מגן', הייתה שורה של אירועי טרור ברחובות הערים", מקדים צנגן, נשוי, אב לארבעה וסבא לנכדים. "הם גרמו לכולנו לפחד. היית יוצא לבית קפה, ומסתכל סביב – שמא יתפוצץ מחבל ויסחוף איתו אותך ועוד אנשים למוות. באותו זמן הייתי אבא לארבעה ילדים, ומאוד פחדתי".

בשיאה של התקופה שותתת הדם, התרחש הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה. כבר כשהחלו להגיע הידיעות הראשונות, צנגן היה בטוח שמבצע צבאי הוא עניין של זמן. "היה ברור שפה כבר אי אפשר לעמוד מנגד", הוא נזכר. "המבצע יצא לדרך בראשות ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. אני מוכרח להגיד, שבעיניי ההכרעה לצאת למבצע הייתה אולי ההישג הגדול ביותר שלו. אף אחד לא חלם שיחזרו לתוך הערים הפלסטיניות, ויעקרו משם את מפקדות הטרור הללו".

מימין: הרמטכ"ל מופז, ראש הממשלה שרון ושר הביטחון בן אליעזר במפגש עם חיילי חטיבה 5 במהלך מבצע "חומת מגן" (צילום: דובר צה"ל)

צנגן גויס למילואים כרופא של חטיבה 5, שיועדה להילחם במחנה הפליטים ג'נין. "זו שכונה הבנויה בצפיפות, והתמקמו בה ראשי הטרור שגייסו את המתאבדים". כרופא, הוא שהה כחצי קילומטר מאזור הלחימה והיה מעורב בכל אירוע ופינוי.

"הלחימה הייתה מבית לבית, כאשר הרעיון היה לא לפגוע במה שקוראים היום 'בלתי מעורבים'", הוא משחזר. ההקפדה על כלל זה הייתה כרוכה במאמצים מיוחדים ובסיכון ישיר לכוחותינו. "כשאתה נלחם מבית לבית ולא מפגיז מהאוויר או לא משתמש בטנק וארטילריה – אז יש לנו כל הזמן נפגעים". הוא מסביר שהלחימה התנהלה באופן זה, על אף שהיה מדובר בשכונה ששרצה מחבלים במינונים גבוהים: רובם מוחלט של תושבי המקום עזבו את בתיהם, ואלו נתפסו ומולכדו על ידי ארגוני הטרור. "המטרה היחידה שלהם הייתה לפגוע בכמה שיותר חיילים". לדבריו, מתוך כ-1,500 איש ששהו בשטח בזמן המבצע, היו כ-200 מחבלים ודאיים, שהצבא היה מודע לזהותם.

סמטה ממולכדת במחנה הפליטים ג'נין, 2002 (צילום: דובר צה"ל)

"היה אפשר להציל"

אחת הצלקות המשמעותיות שנותרו בו, ושמעסיקה אותו עד היום, קשורה לאופן פינוי הפצועים מקרב כוחותינו. בשלבים הראשונים של הלחימה, נמנעו הלוחמים מפילוס דרכי גישה בעזרת דחפורים, מתוך רצון להימנע מפגיעה בבתים שייתכן ושייכים לבלתי מעורבים. "בתור הרופא החטיבתי, דרשתי שיהיו לנו דרכי פינוי מהירות. אנחנו יודעים שאם אתה מצליח לפנות נפגע, ולהביא אותו תוך דקות ספורות למקום שאפשר לנתח אותו – יש סיכוי גבוה להציל אותו. מאידך, אם אתה משתהה בדרך – הסיכוי להציל מישהו שנפצע באופן משמעותי יורד בצורה דרמטית. הערתי על זה כבר לפני הלחימה, בקבוצת הפקודות".

התגובה לדבריו הייתה שהוא רופא, ושעליו לבצע את משימותיו לפי הפקודה. "זה היה מאוד קשה, כי הבנתי שזה יכול להיות גזר דין מוות על פצועים, מה שאכן קרה". ביום הרביעי ללחימה, נפגעו שני חיילי נח"ל. הם פונו מבין הסמטאות על גבי אלונקות, והפינוי ארך זמן רב, תוך שחבריהם נאלצים לגונן על האלונקות מאש המחבלים. כשהגיעו האלונקות למקום בו המתין המסוק, כל שנותר היה לערוך מאמצי החייאה אחרונים ולקבוע את מותם. "זה היה קשה מאוד ואפילו בלתי נסבל. אני עד היום חושב שאם הפינוי היה יותר מהיר, היה אפשר להציל את חייו של אחד מהם".

צנגן מציין בכאב לב כי הכיר חלק מהחיילים שאת מותם קבע, מהשירות המשותף עימם. "זה לא כמו שאתה בבית חולים, בחדר מיון, ומגיע מישהו שאין לך שום היכרות איתו. אתה נמצא ברגעים האחרונים שלהם, ואתה לא יכול להציל אותם".

כרופא, טיפלת גם בפצועים מקרב האוכלוסייה המקומית במהלך המבצע?

"בוודאי. טיפלנו גם בפלסטינים וגם במחבלים עם קעקועים של ארגוני חבלה", הוא עונה ואף מדגיש: "בכוונה השארנו את בית החולים בג'נין פעיל באופן מלא, כדי שיוכל לטפל גם במקרים של התקף לב וכדומה. היינו בקשר עם בית החולים שם לאורך כל המבצע. סיפקנו לו גם גנרטור, כדי שהחשמל יהיה מובטח גם במקרה של הפסקת חשמל". צנגן מציין כי הכוחות הקפידו לא לירות לכיוון בית החולים, למרות שארגוני הטרור ניצלו את המבנה גם לצרכיהם: "הם השתמשו בגג של בית החולים כדי לצלוף לעברנו".

חסימות מאולתרות של הצירים בכניסה למחנה הפליטים ג'נין, 2002 (צילום: דובר צה"ל)

"הייתי איתו שם"

כעבור שישה שבועות של מילואים, שכללו את המבצע עצמו ופעולות שימור שלאחריו, חזר צנגן לעבודתו הסדירה. ואז הגיע הסרט 'ג'נין ג'נין'.

"כבר תוך כדי המבצע, ומיד לאחריו, מתחילות להגיע האשמות שערכנו טבח במחנה הפליטים בג'נין. דוברים רשמיים של הרשות הפלסטינית טענו שיש 5,000 הרוגים בצד הפלסטינאי. האמת, שברגעים האלה זה מאוד הכעיס אותי. לחמנו בצורה זהירה ביותר, ותוך ניסיון שלא לפגוע בלא מעורבים. אני אומר את המילים 'לא מעורבים' במירכאות, כי אני לא בטוח מי לא היה מעורב, אבל נגיד שכך.

"בגלל שנלחמנו באופן הזה, איבדנו מספר לא קטן של חיילים. אם היינו מפציצים מהאוויר, זה היה נראה לגמרי אחרת והיינו עם הרבה פחות נפגעים. ואז אנחנו מקבלים על הראש שאנחנו טבחנו ועוד כל מיני שקרים שהם אמרו כבר מההתחלה". מספרים רשמיים של ארגוני האו"ם מנו 23 הרוגים מכוחותינו, ובין 52 ל-54 הרוגים בצד הפלסטיני. "מתוכם 44 מחבלים מזוהים", הוא מבהיר. "אלו לא מספרים שדובר צה״ל הוציא, אלא מספרים של ארגונים של האו״ם, שבוודאי לא נוטים לצד שלנו".

סמוך למבצע הגיע לארץ שליח האו"ם למזרח התיכון, טריה לארסן. צנגן, שדובר אנגלית רהוטה, התבקש להתלוות אליו בעת ביקורו במחנה הפליטים. "למחרת שמעתי מאשתי שהוא דיבר ברדיו. הוא אמר שבית החולים הרוס, שיש ריח של צחנה במחנה, ושזה נראה כמו אחרי רעידת אדמה. הייתי איתו שם", הוא מזדעק. "הוא היה איתי בבית החולים, וראה שלא נורתה אף ירייה ושבית החולים קיים בשלמותו. הוא גם לא הסתובב עם שום מסכה ושום ריח לא היה – הייתי לידו. גם לגבי האזור שנהרס – זה היה חלק מאוד קטן מהמחנה, סדר גודל של כ-40 בתים מתוך 1,100. מה אתה אומר רעידת אדמה?".

צנגן התהלך המום ונסער מהדברים. כעבור יומיים, בדרכו הביתה לחופשה קצרה, האזין לגלי צה"ל ושמע את לארסן מתראיין אצל רזי ברקאי. לארסן אמר כי הוא לא מבין מדוע דבריו חוללו סערה, וטען כי הוא ידיד של עם ישראל. תוך כדי נסיעה, צנגן מיהר להתקשר למערכת גלי צה"ל וביקש למחות על הדברים. "הוא שליח האו"ם והוא צריך לאחד בין העמים, אך למעשה רק מלבה את האש ואומר שקרים כדי להסית עוד אנשים, שיעשו עוד מעשי התאבדות", אמר למפיקה. כעבור דקה שב אליו ברקאי, וביקש לשמוע אותו – ריאיון ראשון בגל ראיונות שהעניק לכלי התקשורת.

מוחמד בכרי בבית המשפט העליון, ארכיון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

"השקר צורח מפה ועד להודעה חדשה"

כעבור כמה חודשים, עודכן צנגן על ידי בן משפחה שכולה כי צפויה הקרנת בכורה בירושלים של סרט חדש בשם "ג'נין ג'נין". המתקשר ציין, כי מדובר בסרט המלא בשקרים והכפשות על תפקוד חיילינו במהלך "חומת מגן". צנגן, שלא היה מודע לקיומו של הסרט, מיהר להרים מספר טלפונים ולברר את פשר העניין. "שעתיים-שלוש אחר כך, אני מקבל טלפון למרפאה שלי ממנהלת הסינמטק, ליה ון ליר. היא אמרה לי: 'ד"ר צנגן, מה יש לך נגד הסרט הזה של בכרי, שאנחנו הולכים להראות היום?'". צנגן הוזמן להקרנה פרטית, שעה לפני הקרנת הבכורה, תוך הבטחה שאם אכן יתגלה בצפייה שמדובר בסרט שקרי – ההקרנה תבוטל.

"הגעתי, וישבנו וראינו את הסרט. תוך כדי צפייה, רשמתי לעצמי בפתק קטן את השקרים אחד אחרי השני". אחת מהעדויות השקריות הבוטות הייתה עדותו של הקשיש עימה פתחנו, שכאמור, לצנגן הייתה עימו היכרות אישית. "הוא נפצע מאיזה ריקושט, והיו לו כמה שריטות ביד. הביאו את הזקן הזה אלינו לחטיבה, למעין בית חולים קטן שפתחנו, ואני רואה שהוא לא נראה טוב", משחזר צנגן. רופא צבאי נוסף אישר שהזקן סובל מאי ספיקת לב. "אני דובר ערבית, ושאלתי את הזקן: 'תגיד לי, אתה מקבל תרופות?'. הוא ענה שהוא מקבל תרופות ללב. ביררתי איתו אם הוא נוטל את התרופות שלו, והוא השיב בשלילה. כששאלתי למה, הוא ענה: 'היק', כלומר: 'ככה'".

הזקן סירב להתפנות לבית החולים בעפולה, בטענה כי לא מדברים שם ערבית, והובל בנגמ"ש לבית החולים בג'נין. "הוא נכנס על שתי הרגליים שלו, ואנחנו המתנו בנגמ״ש, לראות שאכן נכנס ושהכול בסדר איתו. כעבור שתי דקות הוא יצא – משום שהם לא הסכימו לטפל בו. אז לקחנו אותו לבית חולים בעפולה, ושם טיפלו בו. מסתבר שהייתה לו גם מחלה נוספת, והוא קיבל טיפול עבורה במשך יומיים-שלושה ושוחרר. הכול מתועד במכתב השחרור".

בסרט הופיע הזקן כשהוא עטור בתחבושות, וטען להתעללות ולירי מכוון מצד כוחותינו. "כמובן תחבושות חדשות, כאשר השקר צורח מפה ועד להודעה חדשה", מדגיש צנגן. הזקן הגדיל וסיפר על רצח ברוטלי שבוצע, לטענתו, בילד בן שמונה בג'נין. "אין שום גופה של ילד שנמצאה בג'נין. הסרט היה מלא בשקרים וגם בנרטיב מאוד מסית כנגדנו. הנרטיב הוא להגיד שאנחנו קלגסים ואלימים. שאנחנו רוצחי תינוקות, ושאנחנו ממלאים את הבורות של ג'נין בגופות של פלסטינים ודורסים אותם עם טנקים. לא היו בכלל טנקים בג'נין".

"זכות להגן על עצמנו מעלילות דם"

למרות ההבטחה שהסרט לא יוקרן במידה ויימצא כשקרי, הבהירה הנהלת הסינמטק לצנגן הנסער כי לא יהיה ניתן למנוע את ההקרנה. הסרט אכן הוקרן, אבל צנגן לא המשיך בשגרת יומו ויצא למאבק משפטי.

לא בקלות השתכנע בית המשפט כי יש עילה לפסילת הסרט המשמיץ, בטענה כי בסרט לא מואשמות דמויות ספציפיות. צנגן, מצידו, התעקש כי הסרט מסית. הוא מביא כהוכחה את אחייניו של יוצר הסרט, מוחמד בכרי, שביצעו פיגוע בו נרצחו תשעה אנשים. הם טענו כי הפיגוע בוצע לאות נקמה על הטבח שלדבריהם קרה בג'נין. "הם אמרו: 'ראינו מה שצה״ל עשה בג'נין'. אבל מה שהם ראו זה את הסרט של דוד שלהם. הם בכלל לא היו בג'נין ולא ראו שום דבר".

המאבק המשפטי הוכרע רק בשנת 2022, כמעט שני עשורים אחרי עלייתו של הסרט. כיום "ג'נין ג'נין" נאסר להקרנה בארץ וברוב מדינות המערב. כשאני מזכירה את הסרט "נז"א", צנגן מגיב: "בוודאי שזה גלגל חוזר. אני מצטער שמדובר כאן ביוצרים שהם מבני עמנו. בעיניי, הכי חשוב לא להשאיר את זה באוויר אלא לענות. אין דבר כזה להשאיר טענות כאלו באוויר, כי אחר כך מצטטים אותן כאילו אין תשובה. מדובר בטיל בליסטי שנורה למדינת ישראל. הרי אין דבר כזה שאנחנו לא מגיבים על טילים שיורים לעברנו.

"זו פגיעה קשה ביותר", הוא מדגיש. "זאת הסתה שבעקבותיה הכלכלה נפגעת, ונגרמת פגיעה בכל תחומי החיים: במדע, בתרבות, בכלכלה, בקשרים עסקיים עם מדינות ובקשרים עסקיים עם חברות. חייבים לענות".

האופן בו יש להילחם בסרט, בהיר לו. "עלינו לקחת את העובדות מתוך הסרט הזה ולהפריך אותן. העובדות במקרה הזה הן, למשל, חייל שמדבר בסרט. צריך לנסות לזהות אותו, לראות האם מה שהוא אמר הם דברי אמת. האם הוא באמת היה באיזשהו חפ"ק? האם הוא בכלל היה חייל שם? אני מסופק. כשאתה מקעקע את ה'עובדות', כל הנרטיב של הסרט הזה נופל".

בסיום הריאיון, אני מעלה בפני צנגן את התהייה האם לא חשש לשמו המקצועי, כאשר יצא למאבק ארוך בזירה לא פופולרית. "אני חושב שבן אדם צריך ללכת עם האמת שלו", הוא משיב. "זו חובתנו למען העם שלנו. זכות גדולה להגן על עצמנו מעלילות דם, והיא לא משתווה לאף אחד ש'ירד' עליך מבחינה כזאת או אחרת. כל חשש כזה מתגמד מול הזכות להיות מי שאתה".

חובתנו וגם זכותנו. פרופ' דוד צנגן