לא הצלחת להתפלל כמו שרצית? הפיוט העתיק שינחם אותך

תפילת ראש השנה. מסביבך כולן נראות ממוקדות ושקועות, כשהמחזור פתוח בדיוק בעמוד הנכון. ואת? הגעת באיחור, המחשבה קפצה לתבשיל, אחת הילדות מושכת בשרוול, ובאמצע "המלך" נזכרת ששכחת להוציא את העוף מהפריזר. לרגע ההרגשה היא "אני כישלון רוחני מוחלט".

יש נשים שכלל לא מגיעות לבית הכנסת - ולא במקרה. תינוק שמתעורר שוב ושוב, פעוט שמסרב לישון, וילדה שצריכה משהו בדיוק ברגע שנפתח המחזור. מקומן, ברגע הזה של החיים, הוא בבית, לצד הילדים הזקוקים להן. התפילה נאמרת חטופה, תוך כדי הרדמת תינוק ובין מטלה למטלה. ואף על פי כן, לא פעם מתגנבת אותה מחשבה מלווה באשמה: "ראש השנה, והתפילה שלי נראית ככה?!"

פיוט עתיק שנאמר ביום הכיפורים מציע מבט אחר ומנחם. הפייטן מתאר את המלאכים במילים "אשר אימתך" - ברואים נשגבים העומדים לפני הקב״ה באימה וביראה. מולם הוא מציב את בני האדם ואומר: "ואביתה תהילה" - הקב"ה חפץ בתהילה העולה דווקא מהם.

הפייטן אף מפרט ממי: “מגלומי גוש” ו“מדלי מעש” - תיאורים המדגישים את חולשתו ומוגבלותו של האדם. הפיוט אמנם אינו מזכיר עוף בפריזר או ילדה המושכת בשרוול, אבל הוא מתאר היטב את המרחק שבין מלאכים נשגבים לבני אדם מוגבלים. מכאן אפשר לשאוב חיזוק גדול לתפילות שלנו: לתפילה שנאמרת מתוך עייפות, הסחות ובלבול, ובכל זאת שבה ופונה אל הקב״ה.

הפיוט מעניק משמעות למאמץ האנושי. המלאך אינו צריך להילחם בעייפות, בהסחות דעת או בעומס המטלות. האדם כן. וכשאישה מצליחה לגנוב רגע אחד, בספסל בבית הכנסת או מול עריסת תינוק, ולפנות בו אל הקב"ה, היא מעניקה לו דבר שרק בן אנוש יכול להעניק: תפילה הבוקעת מתוך העולם הזה, על כל המגבלות והבלגן שבו.

ודאי שכדאי להבין את המילים ולהרחיק ככל האפשר את הסחות הדעת. אך גם כשהתפילה יוצאת קטועה וחטופה, דווקא המאמץ שבה הופך אותה לפעמים ליקרה מכולן. בכל פעם שהמחשבה ברחה והחזרת אותה - זכרי שניצחת בקרב שלמלאך אין בו חלק.

מילות הפיוט

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ

בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא

מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת

בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה

מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים

בְּיִקְרַת עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם

מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר

בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז

מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ

בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף

מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם

בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ מֵחָצִיר יָבֵשׁ

מִצֵּל עוֹבֵר וּמִצִּיץ נוֹבֵל

מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַיִּים בְּרַחֲמִים

וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ