"הרגשתי שרשב"י קורא לי": הרופאה מהולנד שהפכה ליהודייה בפקיעין

"לא נוכל לשוחח לפני השעה תשע בבוקר", קובעת רות דה יונג בשיחה המקדימה שלנו. "אני צריכה להספיק לפני כן להתפלל, להאכיל את החתולים ואת התרנגולים, להשקות את הגינה ולטאטא את הכניסה למערה. אתמול ביקרה שם קבוצה גדולה, וצריכים לשקם את המקום".

הכירו את רות דה יונג, תושבת הכפר הדרוזי פקיעין. היא בת 82, אך ניכר כי כוחה במותניה. מדי יום היא מטפחת את ביתה האישי, ולצד זאת אינה מוותרת על ביקור במערת הרשב"י, השוכנת בכפר שבו היא מתגוררת. מי שביקר במערה יודע עד כמה מתיש לטפס בטור המדרגות המוביל אליה, אך זה לא מרתיע את רות. "בינתיים אני יכולה", היא אומרת, "ובינינו, ייתכן מאוד שהכוחות שיש לי הם בזכות העובדה שאני מטפסת מדי יום למערה. אנשים אחרים בגילי יוצאים לעשות ספורט, וזו עבורי הפעילות הגופנית שלי".

שורשים רחוקים

רות היא אישה מרתקת. המבטא ההולנדי ניכר בקולה, אך העברית שלה מצוינת הודות לשנים רבות של מגורים בארץ. היא נולדה בהולנד במהלך מלחמת העולם השנייה. אימה הייתה הולנדית, ואילו אביה ממוצא חצי גרמני-חצי יהודי. "הקשר של אבא לעם היהודי גרם לכך שלו ולמשפחתו לא יהיה קל בתקופת המלחמה", היא מספרת. "יחד עם זאת, הוא עורר אצלם את הרצון להכיר יותר את העם היהודי. כילדה קטנה אני זוכרת שאימי התעניינה מאוד במצב היהודים, ואף התרגשה כשמדינת ישראל הוקמה. גם אני התעניינתי תמיד בעם היהודי, ואפילו התגוררתי בירושלים במשך כשנה לאחר שסיימתי את לימודיי".

במקצועה רות היא רופאה. כשנישאה לבעלה אַבֵל, עורך דין במקצועו, היא לא שיערה שהוא יהודי. "גם הוא לא ידע זאת", היא מדייקת, "שכן הוא ניצול שואה שבגיל שנתיים וחצי נמסר למשפחה נוצרית, וגדל כל חייו כנוצרי. הוא גילה על כך אחרי שכבר היינו נשואים. האמת היא שמאוד התרגשתי ושמחתי. אנשים מסוימים התפלאו כי חשבו שזה אמור להלחיץ אותי, אבל גילוי היהדות הזה רק שימח אותי".

נראה היה שעובדת יהדותו של בעלה לא עומדת להשפיע באופן דרמטי על חייהם, שכן שניהם פיתחו את הקריירה שלהם בהולנד והביאו לעולם שלושה בנים. אך אז התרחש מאורע בלתי צפוי, שלרות חשוב להדגיש כי הוא בוודאי אינו מקרי אלא חלק מהשגחה פרטית מופלאה: "באחד הימים, בעלי חזר הביתה ממקום עבודתו. הוא נכנס במקרה לחנות בשוק הפשפשים, שם גילה ציור מיוחד במינו של דמות כלשהי שלא הכיר. הציור היה יקר מאוד, ועל אף שבעלי לא עמד על טיבו, הוא שילם בו במקום כמה שנדרש ורכש את התמונה. אז הוא עוד לא ידע שהדמות המופיעה בציור היא דמותו של רבי שמעון בר יוחאי".

מהולנד לישראל

אַבֵל הגיע עם הציור הביתה. כשהראה אותו לאשתו, היא זיהתה מיד שמופיע עליו כיתוב בעברית. "השוויתי את הכתב לאותיות עבריות, והצלחתי לפענח את שם הדמות: 'רבי שמעון בר יוחאי'. ניסיתי לקרוא עליו באנציקלופדיה, וכך למדנו על דמותו המיוחדת. בהמשך, בעלי הלך עם התמונה למוזיאון נחשב, שם הסבירו לנו שכנראה זהו ציור בן כמה מאות שנים שהגיע מסלוניקי".

הציור נשאר ברשותם, עיטר את קיר ביתם וחיבר אותם אל היהדות, כשהוא מעורר אצל רות את הרצון להיות שייכת לעם היהודי. עד מהרה היא החלה בתהליך גיור, שנמשך על פני כמה שנים, עד שלבסוף הצטרפה כיהודייה לעם ישראל.

זמן קצר לאחר מכן היא החליטה להציע לבעלה לטוס לנופש קצר בארץ, שהתארך לבסוף מסיבות משמחות. "גיליתי באותם ימים שאני בהיריון נוסף", היא משחזרת. "הייתי כבר בת 45, לא חשבתי על כך כלל. אבל כשהגענו לארץ הייתי כבר בחודש חמישי, והיה ברור שהבן ייוולד כאן".

באותם ימים הם התגוררו במושב אמירים יחד עם בנם השלישי (שני הבנים הגדולים נשארו בהולנד), אליו הצטרף התינוק הקטן, לו העניקו את השם בועז. "לתדהמתנו גילינו לאחר זמן קצר שהמושב בו אנו מתגוררים סמוך מאוד לקברו של רשב"י הקדוש, מבלי שכיוונו לכך כלל", נזכרת רות. "היה לי ברור שאני נשארת לגור במקום. הקמתי במושב קליניקה לרפואה טבעית, בעלי מצא עבודה והחלטנו שאנו נשארים לתקופת ניסיון".

תקופת הניסיון נמשכה כשנתיים וחצי. בסיומה שבו בני הזוג להולנד, כפי שרות מסבירה – "בשביל הילדים". אך הלב שלהם נשאר בישראל. בשנים שלאחר מכן הם המשיכו לבקר בארץ תכופות, עד שלפני 19 שנה שמעו על בית נטוש המוצע למכירה בפקיעין הישנה, בסמיכות למערת הרשב"י. "מיד ידענו שזה שלנו. חתמנו על העסקה במהירות, ומאז אנחנו מתגוררים כאן ורואים לעצמנו שליחות גדולה לתחזק את האזור ולדאוג למערה".

בית הכנסת העתיק בפקיעין (צילום: אייל מרגולין, פלאש 90)

יהודייה בכפר הדרוזי

רות היא כמעט היהודייה היחידה שמתגוררת בפקיעין הישנה, לצדה של מרגלית זינאתי, 'שומרת הגחלת' המקומית, שמתגוררת במקום מאז הולדתה. "לא פשוט להיות היהודייה היחידה באזור", היא מודה, "אבל הוקל לי כשחקרתי על פקיעין והבנתי שבמקור היא הייתה יהודית ברובה. השכנים שלי מספרים שעד עכשיו יש בכפר בתים, חלקות אדמה ומטעים שיודעים שהיו שייכים רשמית ליהודים. מקובל לומר שהיישוב תמיד היה שייך לארבע דתות. אז הנה, אנחנו מייצגים בסיפור הזה את היהודים".

מה טיב היחסים שלך עם השכנים?

"יש זמנים של מתיחויות, אך בדרך כלל היחסים טובים", היא משיבה. "למדתי עם השנים לכבד את כולם. אני לא כופה את התרבות שלי על אף אחד, ובסך הכל חיה את חיי בשקט. אני חושבת שגם הם מרוצים מכך שאני שומרת על המערה, שכן היא קדושה ומוערכת מאוד גם בעיניהם".

איך נראה סדר היום שלך?

"יש לי עבודה רבה", היא מציינת. "מאוד חשוב לי שהמערה תהיה שמורה ומטופחת. לכן אני מבקרת במקום לעיתים קרובות, מטפחת, מטאטאת ומשקיעה ללא כל תמורה חומרית".

ומה עם בני משפחתך שבהולנד? את מבקרת אותם?

"לעיתים רחוקות בלבד. אני צריכה שימלאו את מקומי בבית ובמערה. לא קל למצוא אנשים שיעשו את התפקיד, ולפעמים אני מביאה לשם כך מתנדבים מהולנד".

ומה התוכניות להמשך?

רות לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא עונה. "אני מתכננת להמשיך בפעילות שלי כל עוד כוחי במותניי. אולי בהמשך אחד מילדיי או מנכדיי ירצה לבוא להתגורר בבית, ואולי יהיו תוכניות אחרות, אך דבר אחד ברור – המגורים הסמוכים למערת הרשב"י חייבים להישאר".