בעל הנס: מי היה רבי חיים כפוסי?

בית הכנסת הגדול של קהיר. השנה שע"ה, 1615. הדיין רבי חיים מגשש את דרכו אל ה"בימה". הוא עיוור, ולכן התהליך אורך זמן. הציבור רואה כי הדיין הישיש רוצה לשאת דברים, ומתחיל להשתתק ולפנות עבורו את הדרך.

רבי חיים נראה נסער. הוא דופק קלות על ה"בימה", ומתחיל לדבר: "שמעתי באומרים, כי הטעם שמאור עיניי כבה הוא משום שבהיותי דיין בעיר ואם קהיר, נטלתי חלילה שוחד, והתורה אמרה 'השוחד יעוור עיני חכמים'. לא על כבודי אני חס, אלא על כבוד שמיים. היש כאן אדם שנטלתי ממנו או נגדו פרוטה אחת של שוחד? אם כן, יקום ויאמר, ואם חלילה עשיתי זאת – כאן אבוא על עונשי. אבל אם לא נטלתי שוחד, גוזר אני שיפקחו עיניי ואשוב לראות, כדי להסיר לזות שפתיים".

בסיימו את דבריו הושלך הס בבית הכנסת. אף אחד לא פצה פה, ואז נפקחו עיניו של רבי חיים, והוא החל לזהות את האנשים ולקרוא בשמותם.

את הסיפור הזה מספר הגאון החיד"א, הכותב כי ראה את מעשי בית הדין בחתימת ידו של רבי חיים, לפני האירוע, כאשר היא ניכרת כחתימה של אדם שאינו רואה את שכותב, ואת חתימותיו אחרי האירוע, שנראות כחתימה של אדם רואה. מלבד זאת החל לחתום מאז "ה' נסי חיים כפוסי", ולכן נקרא בפי כל "רבי חיים כפוסי בעל הנס".

כאשר רבי יעקב ספיר הגיע במאה ה-19 לבית העלמין בקהיר, הוא מצא את קברו של רבי חיים מוקד עלייה לרגל. הקבר היה מכוסה בשמן שהביאו מבקרים, אנשים חלצו את נעליהם לפני שהתקרבו אליו, וספיר שמע כי גם יהודים וגם מקומיים שאינם יהודים מייחסים לשבועה בשמו חומרה מיוחדת. הוא מתאר כיצד שאל מי קבור במקום, ואז סיפרו לו את מעשה העיוורון והחלמתו.

גם רבי רפאל אהרן בן שמעון, שכיהן כרבה הראשי של מצרים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, מעיד בספרו "טוב מצרים" על מעמד הקבר. הוא כתב שמצבת רבי חיים הייתה "ידועה ומפורסמת", ושאנשים במצוקה נהגו לבוא אליה לתפילה. הוא עצמו הסתייג בחריפות מהמנהג לשפוך כמויות שמן על האבנים, מפני שהדבר לכלך והרס את המצבה, ואף דאג להסדרת המקום. בית הכנסת על שם רבי חיים כפוסי נמצא עד היום במרכז הרובע היהודי הישן של קהיר.

בסוף המאה ה-16 הייתה קהיר אחת התחנות החשובות בעולם היהודי שבין צפון אפריקה, ארץ ישראל, סוריה וקושטא. העיר נקראה בפי היהודים "מצרים", ובתשובות חכמי התקופה מופיעות לצדה ערי הנמל אלכסנדריה, דמיאט ורשיד. יהודים נעו ביניהן בענייני מסחר, הלוואות, גביית חובות ועסקים.

רבי חיים כפוסי נולד בסביבות שנת ש', 1540, באלג'יר. משפחתו הייתה מצאצאי גלות ספרד. בגיל 15 כבר היה במצרים, וזכה ללמוד מפי האר"י הקדוש, ששהה באותם זמנים במצרים, וכן למד מפי מהר"י בירב בצפת. בין גדולי זמנו במצרים היו רבי בצלאל אשכנזי, בעל שיטה מקובצת, ומהר"י קאשטרו (מהריק"ש).

מחלוקת נתגלעה בין רבי בצלאל לבין רבי חיים כבר בצעירותו. פקיד שעבד אצל מוכסן נדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כל עוד לא פרע את חובותיו. אלא שהוא ירד מנכסיו, ולא היה מסוגל לשלם. בית הדין הגדול במצרים, ובראשו רבי בצלאל אשכנזי, סבר שעליו לקיים את נדרו, אך רבי חיים כפוסי, שהיה אז תלמיד חכם צעיר פסק שמדובר ב"נדרי אונסין".

מקרה נוסף המתואר בתשובת רבי חיים כפוסי: יהודי מקהיר הלווה את כספו וגם כספים של יתומים שעליהם היה אפוטרופוס לאדם בעל מעמד בעיר דמיאט שבמצרים. כדי לגבות את החוב, היה עליו לעבור לדמיאט ולהישאר שם. הוא ביקש מאשתו להצטרף אליו, והיא סירבה. לטענתה, קהיר היא עיר גדולה, ואילו דמיאט אינה אלא מקום קטן יותר שאינה רוצה לעקור אליו. רבי חיים השיב שאין הולכים אחר השם, אלא אחר המציאות, ומקום ש"שכיח ביה כל מילי" נחשב כרך. דמיאט הייתה מחוברת למסחר הימי, והייתה בה קהילה יהודית של ממש.

ספרו "באור החיים", ובו דרשות וביאורים על התורה, נדפס בירושלים בשנת תרפ"ט, 1929, כמעט שלוש מאות שנה לאחר פטירתו. החיד"א הכיר גם חיבור שלו בשם "ספרי חיים" על הספרי והמכילתא. תשובותיו ההלכתיות נשארו במשך מאות שנים בכתבי יד. החיד"א ראה חלק מהן והביא מדבריו. שלוש תשובות נדפסו בראשית המאה ה-20, ורק בשנת תשע"א, 2011, יצא לאור קובץ רחב של תשובותיו, הכולל כשישים תשובות ועוד חידושי ש"ס.

בדרשה אחת הוא מסביר מדוע אין תלמיד חכם אחד יכול להחליף לחלוטין תלמיד חכם אחר: במעמד סיני קיבלה כל נשמה את חלקה בתורה, ולכן, כלשונו, "כל צדיק וצדיק, יש לו אור ושמש בפני עצמו".

רבי חיים נפטר בקהיר בי"ב בשבט שצ"א, 1631.