"חייתי על תמר ומים. לא הבנתי מה קורה לי – אבל בכל פעם בחרתי לקום"

מבחוץ, היה לה כל מה שאפשר לבקש. צעירה מצליחנית שהקימה משפחה. נשים שהכירו אותה ואת העשייה שלה הגיעו אליה מכל קצוות הארץ. "היה נראה שאני לגמרי מתקדמת בכיוון הנכון", מספרת עליזה ברכה אלחרר (28), תושבת בית שמש, נשואה לנתנאל ואם לשלושה.

"במשך שנים הייתי אישה של עשייה", היא מציינת. "כשהקמתי את העסק לעיצוב שולחנות בעבודת יד וקורסים שנלוו אליו, גיליתי מהר שזה הדבר שאני הכי טובה בו".

והיא אכן בנתה, יצרה, ניהלה, העבירה קורסים וסדנאות והפכה לשם מוכר בתחומה. אבל דווקא בתוך ההצלחה התחילה לחלחל בה ההבנה שמשהו לא מסתדר. "בדיעבד, אני מבינה שהייתי מאוד בריצוי. הייתי נותנת ללקוחות את כל הנשמה שלי, אבל ממקום שעבר את הכוחות, הגבולות והיכולות שלי. עשיתי הכל שכל אחת תהיה מרוצה, שהכול יהיה בדיוק באופן שישמח אותה. מבחוץ העסק באמת היה מצליח, אבל בפנים הייתי מרוקנת. בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה".

(צילום: מהאלבום הפרטי)

בדרך התבהרו לה עוד דברים. "הבנתי שהריצוי לא נולד בעסק, העסק רק נתן במה לדפוס שכבר היה קיים בי שנים. כל החיים הייתי מרצה. גדלתי במקום שבו למדתי להיות מאוד אחראית, לדאוג, לנהל, לראות מה כולם צריכים. הייתי הילדה החזקה, המסוגלת, זאת שיכולה להתמודד. אבל כשאת כל הזמן רואה את כולם, בשלב מסוים את כבר לא רואה את עצמך".

גם כשהתחתנה עם נתנאל, היא עדיין חיפשה בחוץ את מה שלא הצליחה לתת לעצמה. "נכנסתי לנישואים עם מחשבה שבעלי אמור לדאוג לי להכל. הוא אמור לדאוג לביטחון העצמי שלי, לערך העצמי שלי, לשמחה, לאושר, לתחושה הטובה, להגן עליי מול כל העולם. היה לי ברור שזה התפקיד שלו. היום אני מבינה שאי אפשר לשים את האחריות הזאת על בן אדם אחר".

אבל באותה תקופה עדיין לא הבנת שזה מה שקורה לך.

"ממש לא. לא הבנתי את עצמי בכלל. רק ידעתי שלא טוב לי".

הרגשתי שכולם עושים לי רע

הקושי הלך והעמיק אחרי לידת בנה הבכור. עליזה ברכה מצאה את עצמה במצב נפשי שלא הכירה, אך לא ידעה לקרוא לו בשם. "לא הבנתי כלום. רק הרגשתי שכולם עושים לי רע, שמשהו לא טוב לי ואני לא יודעת מה הוא. מבחינתי הבעיה הייתה הזוגיות, כי בראש שלי הזוגיות אמורה לשמח אותי, לדאוג לי, וזה לא קרה. הייתי עצובה ולא היה לי טוב. למזלי, נתנאל היה מאד בוגר ולא נבהל מהסיטואציה. אבל גם הוא לא ממש ידע מה לעשות".

כשהתינוק היה בן שבעה חודשים, היא התקיימה על תמר ומים ולא יותר מזה. רק בהמשך הבינה שמדובר בדיכאון אחרי לידה. אל הקושי הזה הצטרפו גם משקעי העבר ופגיעה שחוותה ממישהו שמוכר למשפחה, פגיעה שהשפיעה עליה עמוקות ושאותה נשאה בתוכה במשך שנים. "גדלתי בלי באמת לדעת לדבר על רגשות. אם יש בעיה - משתיקים אותה, לא מתבוננים בה. אני זוכרת שגם בתור בחורה ביקשתי להבין את עצמי. אמרתי שקשה לי, שאני רוצה להבין מה אני מרגישה".

כשהמצוקה התגברה, היא התחילה לחפש עזרה. טיפול מקצועי היה חלק מהדרך. "ברוך ה' פניתי לטיפול מקצועי, אבל לא הסתפקתי בזה. חיפשתי בכל דרך את הפתרון. אנשים, בעלי מקצוע, מטפלים, ספרים, קריאה, סדנאות, קורסים. בכל פעם שהיה לי כאב, הבנתי שיש כאן משהו שאפשר להתרומם ממנו. כל פעם חיפשתי את הדרך להגיע לרמה הבאה, בשביל לרפא את עצמי ולעשות לעצמי טוב, קודם כל"

פתאום הבנתי שאני רוצה להיות בבית

אחרי לידת הבן השני, היא הרגישה שהיא לא רוצה יותר לעסוק בתחום בו עסקה לפרנסתה. "פתאום הבנתי שאני רוצה להיות בבית, להיות אמא. זו הייתה המהות שלי. שנה לאחר מכן, גיליתי שאני בהיריון שלישי. אחרי שני בנים, ברור שהגיוני היה שארצה בת, אבל כבר במהלך ההיריון חוויתי פחדים ותחושות גופניות שלא ידעתי להסביר. הלידה הציפה בתוכי בעוצמה את הפחדים של הילדה שהייתי בעצמי. אמרתי לעצמי: איך אני יכולה לגדל בת כשאני בעצמי לא יודעת מי אני?".

לאחר הלידה החרדות התעצמו. המחשבות לא הרפו ממנה, השינה נפגעה, והיא מצאה את עצמה מתמודדת עם מצוקה קשה מאוד.

כבר עברת דיכאון אחרי לידה בעבר. הפעם הבנת מהר יותר מה קורה לך?

"הפעם כבר היו לי כלים שלא היו לי קודם. אמרתי שאני לא הולכת לוותר. לאורך כל הדרך ידעתי שאני רוצה שיהיו לי חיים יותר טובים. אולי אני לא יודעת כרגע מה לא טוב לי, אבל אם לא טוב לי - אחפש את הדרך לשנות את זה. גם כשהתקשיתי לישון או לאכול, ניסיתי לא לתת לעצמי לשקוע. כל בוקר הייתי קמה ויוצאת. אמרתי לעצמי שבמקום להיות במיטה ולתת למחשבות להציף אותי, אני אסיח את דעתי. הייתי קובעת מראש עם חברות, יוצאת, עושה לעצמי תפילה. אם לא הייתי נרדמת בלילה, הייתי קמה ומתפללת ערבית, וכל הזמן הייתי אומרת לקב"ה: זה מה שאתה רוצה ממני עכשיו? אני לא מבינה למה, אבל אם זה מה שאתה רוצה ממני עכשיו, אני פה בתפקיד, אז תן לי כוח".

דווקא בתקופה הזאת היא זוכרת את הסוכה כמקום של רוגע יוצא דופן. "הייתי יושבת בסוכה שעות. בתוך הסוכה לא היו לי חרדות. הייתי יוצאת ממנה ויכולה להרגיש שעוד שנייה אני מתעלפת, אבל שם היה משהו קדוש ומיוחד שהביא לי רגיעה לנפש ברמה לא רגילה".

הלידה של בתה גם אילצה אותה לפגוש את המקום שממנו ברחה במשך שנים. "שם התחיל מסע של לסלוח למי שהייתי. לילדה שהייתה כל כך מרצה, כל כך תמימה, כל כך מפחדת להגיד לא. הבת שלי הגיעה אליי כמו תרופה. הייתי חייבת לראות את כל המקומות האלה ומשם לגדול, כי הבנתי שאני לא יכולה לגדל אותה מתוך הפחדים שלי".

כל מילה בתפילה היא תרופה לנפש

עליזה ברכה מגדירה את שבע השנים מאז שהפכה לאם כמסע של ניתוק וחיבור. "החלק הראשון היה הניתוק, והחלק השני היה החיבור לעצמי. אבל החיבור לעצמי התחיל כשהתחלתי להתחבר לבורא עולם. התפילה, שבעבר הייתה עבורי חלק ממערכת של חובות, קיבלה משמעות חדשה. התחלתי להבין שתפילה היא מתנה. לא שאני עושה לבורא עולם טובה שאני מתפללת אליו. כל מילה היא תרופה לנפש. התחלתי להתפלל מאהבה. התחלתי ללמוד אמונה, לקרוא וללמוד לפני השינה, וזה היה מכניס בי רוגע. היום אני לומדת עם חברות אמונה כמעט כל יום, ספר אחרי ספר, כי אני מבינה שזו תרופה לנפש. 

"גם הפסוק 'אודך כי עניתני ותהי לי לישועה' קיבל בחיי משמעות עמוקה במיוחד. דווקא מתוך הקושי, מתוך הכאב, מצאתי את הדרך. המשברים הביאו אותי למקום של עוד יותר לקחת אחריות על החיים שלי, על הבחירות שלי, על העצמאות שלי, על הערך העצמי שלי. עוד יותר לשחרר תלות באנשים, ועוד יותר להתחבר לבורא עולם. היום ההתבודדות, האמונה והתפילה הן הדברים שנותנים לי הכי הרבה כוח לנשמה".

בשלב מסוים נוצר נתק בינה לבין משפחתה. עליזה מבקשת להדגיש שהיום היא אינה רואה בנתק פתרון שצריך למהר אליו. "אני לא ממליצה על נתק בכלל. אם אפשר לבנות את עצמך, לשקם את עצמך, לבדוק גבולות ולהעלות ערך עצמי בלי להתנתק - אז לא להתנתק. אבל לפעמים זו הברירה היחידה. היא כואבת, אבל ידעתי שאני עושה את זה קודם כל בשביל עצמי, בשביל הילדים, בשביל הבית שלי. זה לא היה נגד אף אחד אלא בעד עצמי. לפני שנה, בחודש אלול, הרגשתי שהצלחתי לבנות את עצמי מחדש ולאסוף את השברים, והתחלתי שלב אחר שלב לחזור לקשרים שנותקו".

איך עוברים מכאב כל כך גדול למחילה?

"קודם כל מחלתי לעצמי. אפשרתי לעצמי להיות הילדה הקטנה וכבר לא חיכיתי שהם יראו אותי, שיבקשו סליחה או מחילה. כבר לא הייתי צריכה אישורים של אף אחד. ברגע שהסכמתי לתת מחילה לילדה הקטנה שלי, לתת לה את האישור שהיא לא אשמה, שהיא בסדר ושהיא טובה, כבר לא הייתי צריכה מחילה מאף אחד. וברגע שמחלתי לעצמי, יכולתי למחול למי שפגע בי".

"משם התחיל ריפוי עוד יותר עמוק, כי שחררתי ממני את מה שלא שלי. התהליך לא קרה ביום אחד. התקשרתי אל אבא שלי וביקשתי ממנו סליחה על הכאב שנוצר סביב הנתק. באתי ממקום שאני מוכנה גם לשמוע על מה אני מבקשת סליחה. שאלתי אותו: אתה רוצה להגיד לי על מה אני מבקשת סליחה? כי אני רוצה באמת להתחרט. אני לא רוצה לבקש סליחה כדי לצאת ידי חובה. היה לי חשוב לדעת".

(צילום: מהאלבום הפרטי)

גם הקשר עם אמה התחיל להתחזק מחדש, דרך שיחות ודיבורים.

את בעצם אומרת שמחילה לא תלויה בכך שהצד השני יתנצל?

"בדיוק. נכון שאם מבקשים ממך סליחה זה יכול לתת ריפוי, אבל היום אני מבינה שהערך העצמי שלי לא נמצא בידיים שלהם. זו האחריות שלי. הבנתי שהפגיעה היא לא שלי. שלי זו רק האחריות על החיים שלי: מה אני עושה עם מה שקורה, מה אני בוחרת, אם להתמוטט או לקום. וכל פעם בחרתי לקום".

היום היא מבקשת להפוך את הדרך שעברה לשליחות. היא למדה הנחיית הורים, ומתוך החוויות שלה כאם וכילדה היא רוצה לעזור לאימהות לבנות קשרים אחרים עם ילדיהן. "אני רוצה לעזור לעוד אמא לבנות את הקשרים, ולהבין שלפעמים דווקא הילד שהכי קשה לה איתו הוא הילד שבא לתת לה את הכלים, את הכוח ואת השינוי. אם אני צריכה לעבוד על סבלנות ומגיע ילד שמאתגר אותי דווקא בסבלנות, אני יכולה להגיד לו תודה. במקום לראות אותו כאויב, אני רואה אותו כמתנה".

גם החרדות, היא מדגישה, אינן סיפור שהיא יכולה פשוט למחוק מחייה. ההבדל הוא שהיום היא כבר מכירה את עצמה ואת הכלים שעוזרים לה להתמודד. "מעל הכל, יש את הבחירה שלי שלא לחכות יותר שמישהו אחר ישנה את חיי. אולי משום כך, חודש אלול נראה לי היום שונה כל כך מהאופן שבו חוויתי אותו בעבר. החודש, שהיה עבורי פעם מזוהה בעיקר עם פחד, הפך עם השנים לזמן של קרבה, תפילה, חשבון נפש ומחילה. אם מישהי נושאת בתוכה פגיעה שהיא עדיין לא מסוגלת למחול עליה, הייתי אומרת לה קודם כל להתחבר לעצמה. להסכים לעצמה להיות גם הלא בסדר, כביכול, הלא טובה. למחול לעצמה. כי משם אפשר לשחרר. בסופו של דבר, אם את רוצה להתחבר באמת, את חייבת להתחבר למשהו יותר גדול ממך. בן אדם הוא מוגבל. החיבור לבורא עולם הוא אינסופי, וזה מה שנתן לי את הכוח".