פותחים את הילקוט ונזכרים: מה היה בארוחת העשר של פעם?

החזרה לבית הספר מעלה בנו ניחוחות נוסטלגיים. כשהיינו ילדים, לא לכולם הייתה אותה ארוחה כמובן, אבל היו כריכים ומאכלים שחזרו באינספור ילקוטים ישראליים והפכו לחלק בלתי נפרד מזיכרונות בית הספר ומהילדות של כולנו. 

ברגע שהמורה הכריזה על הפסקת האוכל, התחיל המסחר בכיתה. ילד אחד רצה להחליף כריך גבינה בכריך שוקולד, אחר הציע חצי תפוח תמורת עוגייה, ותמיד, אבל תמיד, חזר על עצמו המשפט: "אני רק רוצה ביס". איכשהו, הכריך של הילד שישב לידנו נראה טעים יותר.

לצד הכריך חיכו תפוח, קלמנטינה, בננה או כמה ענבים בשקית. התפוח היה עמיד, הקלמנטינה מילאה את הכיתה בריח שנוי במחלוקת, והבננה הייתה סיימה את היום מעוכה ושחורה. לפעמים הפרי נשכח בילקוט במשך כמה ימים, עד שריח חשוד הזכיר לכולם שהוא עדיין שם.

אחד הזיכרונות המתוקים של ארוחת העשר היה המפית המאוירת שאמא הכניסה לשקית. היו עליה פרחים, לבבות, חיות או דמויות מצוירות, ולעיתים השווינו בין הילדים למי יש את המפית היפה ביותר. לפני שהוצאנו את הכריך, היינו פורסים את המפית על השולחן כמו מפת שולחן אישית. היא הפרידה בין האוכל לשולחן, אספה את הפירורים ובסוף ניגבה גם את הידיים ואת הפה. קופסאות אוכל היו קיימות גם אז, אך רובנו הגענו עם שקית אוכל שבתוכה הונחו הכריך, המפית והפרי. בסיום הארוחה אספנו לתוכה את הקליפות והעטיפות, או שהכנסנו אליה את חצי הכריך שלא רצינו לסיים.

אספנו לכם 9 כריכים שכיכבו בילקוט לפני שני עשורים ויותר:

כריך עם חמאה וריבה

שילוב מתוק שהיה נפוץ בבתים רבים. שכבה של חמאה ועליה ריבת תות תעשייתית, בין שתי פרוסות של לחם אחיד. כמה פשוט - ככה טעים.

כריך עם קוביות שוקולד פרה

מה טעים ונחשב יותר ממכריך עם ממרח שוקולד? כריך עם קוביות שוקולד ,כמובן. הקוביות נלחצו בין הפרוסות, התרככו מעט בחום ונמסו רק בחלקן. כל ביס היה שילוב בין לחם רך לשוקולד קשה. מיותר לציין שהכריך הזה היה אחד המבוקשים ביותר בהחלפות שנערכו בזמן ההפסקה.

כריך עם ממרח שוקולד

זה היה הכריך שכמעט אף ילד לא סירב לקבל, אבל גם סביבו נוצרו מחנות ברורים: היו אוהבי "שוקולד השחר", אחרים העדיפו "שוקי והפצפונים" עם פצפוצי השוקולד, והיו גם נאמנים לממרח חלב שחור-לבן או ל"ממרחית" של עלית. לכל ילד היה הממרח המועדף עליו, ושכבה נדיבה ממנו הפכה את ארוחת העשר לקינוח באמצע יום הלימודים. הממרח נמרח על השקית, על הידיים ועל המחברות, אבל זה לא הפריע לנו לסיים את הכריך עד הפירור האחרון ולרצות עוד.

כריך עם חומוס ומלפפון חמוץ

שכבת חומוס וכמה פרוסות של מלפפון חמוץ יצרו כריך משביע. עד ההפסקה המלפפון כבר הרטיב מעט את הלחם, אבל הטעם החמצמץ שלו הפך את הכריך לאהוב במיוחד. זה גם היה הסנדוויץ' שכיכב על שולחן החטיפים בימי הולדת.

כריך עם חביתה

החביתה של הבוקר הוכנסה ללחם כשהיא עדיין חמימה, עם פרוסות עגבנייה ומלפפון. לפעמים החביתה הייתה פשוטה ולפעמים הוסיפו לה בצל או עשבי תיבול, בהתאם לסבלנות ומצב הרוח של מכין החביתה.

כריך עם גבינה צהובה

פרוסה אחת או שתיים של גבינה צהובה בתוך לחם אחיד או לחמנייה היו ארוחת עשר קבועה אצל תלמידים רבים. לפעמים נוספו עגבנייה, מלפפון או מעט חמאה, ולפעמים הגבינה נכנסה לבדה. מי שלא התעצל, הגדיל לעשות ושדרג את הסנדוויץ' לטוסט.

כריך עם גבינה לבנה ומלפפון

גבינה לבנה או קוטג' נמרחו בנדיבות, ומעליהם הונחו פרוסות מלפפון, עגבנייה או זיתים. הכריך היה טרי וטעים בתחילת הבוקר, אך לא תמיד נשאר כך עד הצלצול. כריך מבטיח שלעיתים אכזב.

כריך עם טונה

טונה עם מיונז, מלפפון חמוץ או תירס הייתה אפשרות משביעה. הריח שלה מילא במהירות את אזור השולחן, כך שכל הכיתה ידעה מי הביא היום כריך טונה. למרות הריח, היו ילדים שחיכו דווקא ליום שבו הכריך הזה הופיע בילקוט.

כריך עם ביצה קשה

פרוסות ביצה קשה עם מעט מלח, מיונז או מלפפון היוו עוד אפשרות לארוחת עשר. גם כאן היה לכריך ריח ברור משלו והוא נחשב לכריך ל"אמיצים בלבד", אך הוא החזיק את הילדים שבעים עד סוף יום הלימודים.

ארוחת העשר של פעם לא תמיד הייתה מסודרת או מצולמת יפה (ומי צילם בכלל?). הכריך נמעך, המלפפון הרטיב את הלחם, אבל בתוך השקית הייתה תחושה מוכרת של בית. אולי לכן אנחנו מתגעגעים לטעם של השוקולד בתוך הלחם, לריח  הקלמנטינה ולמפית המאוירת - שמחזירים אותנו, לרגע אחד, להפסקת האוכל של הילדות. 

איזה כריך אכלתם בהפסקת עשר, ולמה אתם הכי מתגעגעים?