גם לציפורים יש שמות? כך תוכים מצליחים לזהות אחד את השני

לתוכוני פורפוס מצויים ישנה קריאת קשר ייחודית, מעין חתימה קולית המאפשרת לאחרים לזהות אותם. הקריאה אינה נקבעת רק לפי התכונות שהגוזל נולד איתן, אלא גם בהשפעת ההורים והסביבה שבה הוא גדל.

חתימה קולית במקום שם

תוכוני פורפוס מצויים הם תוכים קטנים וחברתיים החיים בדרום אמריקה. הם נעים בלהקות ומשתמשים בקריאות קשר כדי לשמור על תקשורת, גם כאשר אינם רואים זה את זה. לכל תוכון יש קריאה בעלת מאפיינים מעט שונים. בדומה לקול אנושי מוכר, החתימה הקולית מאפשרת לציפורים האחרות לזהות מי נמצא בסביבה ומי מנסה ליצור איתן קשר. מדובר בצליל אישי המזוהה עם תוכון מסוים. כאשר הוא קורא, האחרים מסוגלים להבין מי משמיע את הקול.

הזהות הקולית נלמדת בתוך הקן

הקריאה האישית של הגוזל מושפעת מהתוכים שמגדלים אותו. במהלך שהותו בקן הוא שומע שוב ושוב את קריאות ההורים, מחקה חלק מהצלילים ובהדרגה מפתח חתימה קולית משלו. כך מתברר שהזהות הקולית אינה רק תכונה מולדת, אלא נוצרת גם במסגרת הקשר של הגוזל עם משפחתו ועם הסביבה החברתית שבה הוא גדל.

למה הם זקוקים לקריאה אישית?

בסביבה שבה ציפורים רבות עפות, מחפשות מזון וקוראות במקביל, היכולת לזהות כל פרט לפי קולו חשובה מאוד. היא יכולה לעזור להורים לאתר את הגוזלים ולחברי הלהקה להבין מי קורא להם גם ממרחק.

הקריאות עשויות להעביר גם מידע על השתייכות משפחתית וקבוצתית. תוכי פורפוס מסוגלים לשנות חלקים מהקולות שהם משמיעים ולהתאים אותם לסביבה החברתית, ולכן התקשורת שלהם מורכבת וגמישה הרבה יותר מציוץ קבוע.

כמובן שההורים אינם בוחרים לגוזל שם במודע, כפי שבני אדם מעניקים שמות לילדיהם. הגוזל לומד ממשפחתו כיצד להציג את עצמו באמצעות קול. כשהוא משמיע את הקריאה האישית שלו, חברי הלהקה יכולים לזהות אותו. בפעם הבאה שאתם שומעים ציוצים של להקת תוכים קוראת מעליכם, זכרו כי ייתכן שאנחנו שומעים רק רעש - בעוד שהם שומעים בדיוק מי מדבר.