המנהלת, הבטחתי שתהיי בחתונה שלי - את הלכת לפני שהספקתי לסלוח

לכבוד המנהלת היקרה,

קשה לי לכתוב את זה, גם לעצמי. אבל חודש אלול עכשיו, ואני מוכרחה. מוכרחה להתעמת עם התחושות, הזיכרונות והכאבים, ולנסות אחת ולתמיד לשים לסיפור הזה סוף.

הייתי נערה. נערה חכמה, מוצלחת, גם אם לא תמיד ראית את זה. ידעת שאני עוברת תקופה לא קלה בחיי, לא שיערת עד כמה. לא הבנת את גודל המשבר, אזלת היד והאכזבות שפקדו אותי, לא השכלת להבין שאני מתאמצת, באמת מתאמצת.

ואת היית המנהלת. המבוגרת האחראית, אשת חינוך נודעת שכבר עשרות בשנים משקיעה את כל כולך בתלמידות הסמינר. היית מנהלת טובה, אף על פי שכתלמידות לא תמיד היה לנו נעים להודות בכך. אהבת את התלמידות, רצית שיהיה לנו טוב, הכי טוב שאפשר. בדרך כלל הצלחת, אולי כמעט תמיד. אבל אותי לא הצלחת להבין. לא ראית בי את מי שהייתי, ולא הבנת מה גרם לי להתנהג איך שהתנהגתי.

הייתי בודדה, מופנמת, יש שיגידו מוזרה. הציונים שלי היו מבישים, ומחברותי מוזנחות ונעדרות סיכומים, אך מלאות בציורים, שירים ושאר ירקות. הייתי מאחרת ומחסרת סדרתית, ואת לא שאלת למה. לא ביררת מה כואב לי, ומדוע אני מזניחה כל כך את הלימודים. אני לא יודעת אם מחוסר עניין, מחוסר מודעות, או פשוט, כמה מכאיב, מחוסר אמון. לצערי, האופציה השלישית הוכיחה את עצמה כהכי קרובה למציאות. כי לא האמנת בי, ובלי לברר אפילו מדוע התלבטתי לאיזו הקבצה ללכת – שלחת אותי ישירות לזו הנמוכה. לא הסכנת אפילו להקשיב, לתת לי הזדמנות לומר לך שעל אף הקושי החלטתי להתחיל לעבוד קשה, לקחת את הלימודים בידיים, להציב לעצמי מטרות. ככה, בחדות ובאופן שאינו משתמע לשני פנים, הבהרת לי בדיוק מה את חושבת עלי. לא ידעת שבכיתי בלילה, באמבטיה, נותנת לדמעות להתערבב עם המים הזורמים. לא ידעת שלא סיפרתי לאמא על הכאב שבפסילה, ועל הכעס שבא בעקבותיו. כעס גדול, עוצמתי, אך כבול בשלשלאות דרך ארץ. את היית המנהלת, ולאמא גם כך לא היה קל. לא רציתי לצער אותה. הכי השתדלתי בעולם שאמא לא תדע. לא תדע על הלימודים, הציונים, המעמד החברתי המביש…

אז שובצתי בהקבצה הנמוכה, בחברתן של בנות מקסימות אך שובבות במקצת, או לא כל כך במקצת, שאהבו ליזום תעלולים וטריקים שימירו את הזמן המיועד ללימודים בשעות נזיפה ושיחות מוסר. אף פעם לא הייתי מהיוזמות, גם לא ממש השתתפתי, לא בשיעורים ולא בשטויות. הייתי יושבת לי בפינה וממלאה את המחברות בציורים ושירים עגומים על מצבי האומלל. המורה, חסרת אונים אל מול אי שיתוף הפעולה שלי, ניסתה לשדל אותי, לשכנע. ניסיתי, בשבילה. הגיע לה. אך הכעס עליך היה גדול מדי, לא רציתי לתת לך נחת. לא רציתי שתחשבי שביצעת החלטה נכונה, שההקבצה הנמוכה מתאימה לי, שאני מצליחה בה.

במשך שנה שלמה נאבקתי בתוכי, בין הרצון לעשות את מה שנכון, לבין הפגיעה והכעס. בין השאיפה להצליח לבין דרישתו של האגו הרמוס. התאמצתי לא לפגוע במורה, ובד בבד לא להרוות אותך נחת. שלא תחשבי, ולו לרגע, שניצחת. שלא תעזי לחשוב שכל מה שהייתי צריכה הוא חומר לימודים קל יותר, או במילים הכי פשוטות: שאני טיפשה. אבל כנראה שכן הייתי, כי נפלתי בפח הזה של היצר. לא הייתי חכמה מספיק כדי להבין שאני מזיקה לעצמי ולא לאף אחד אחר. שאני אהיה זו שלא תקבל תעודה, ואני אהיה זו שאפילו בהקבצה הנמוכה לא הצליחה להוציא ציון עובר. אם המנהלת לא שאלה מעולם למה, אף אחד אחר לא ישאל. כולם יחשבו אותו דבר כמוך: אני טיפשה. אף אחד לא ידע כמה מוצלחת הייתי פעם, לפני שהגיע הגל הגדול וטרף את קלפי. אף אחד לא יתהה על המהפך שחל בי, אף אחד לא יבין את הכאב. אם את לא ניסית להבין, למה שינסו אחרים?

ובלילות, אחרי שווידאתי שאמא הלכה לישון והבית השקט הפך ממלכתי הפרטית, הייתי נותנת לדמעותי דרור, כותבת את כאבי לתוך היומן המרופט שהתחלתי לכתוב כשעוד לא שיערתי לאן יובילו אותי החיים, ונרדמת מתוך בכי.

קץ שנת הלימודים התקרב. האווירה בסמינר הפכה אט אט לאווירת סוף שנה, והעומס הלימודי הוחלף בציפייה עולזת לחופש הגדול. תעלוליהן של חברותי להקבצה, שחדלו כמעט לחלוטין, הפציעו שוב מעבר למסך הלימודים הכבד, והפעם הוחלט ברוב קולות להתחבא. הילדותיות הצחיקה אותי, אך לא העזתי להביע את דעתי בקול, וכיוון שגם להלשין עליהן או להרוס להן היה נראה לי ילדותי לא פחות, שיתפתי פעולה. הרגשתי מטופשת כשהצטופפתי עם כולן, שומרת על השקט כנדרש. לא עבר זמן רב עד שמצאת אותנו, רושפת זעם. בצדק. הכי בצדק בעולם. אחרי הכל, היינו נערות סמינר, לא ילדות בנות עשר, ולהסתתר מהמורה הוא מעשה חצוף, מוזר, ומאוד מאוד לא בוגר. הובלת אותנו אחר כבוד לכיתה, ונזפת בנו כהוגן, מצטטת לנו אמרות חז"ל ופרקי אבות. איימת עלינו בהזכרת שלב השידוכים ההולך ומתקרב, דיברת על אחריות, על הוגנות ועל כל מה שמנהלת אמורה לדבר במקרה כזה. על אף הזעם הרב שהיה בי עלייך, הסכמתי כמעט עם כל מילה שלך, אך בנות ההקבצה לא ממש טרחו להקשיב. שתקנו, וכשיצאת נשמע בכיתה גל צחוק מזלזל. צחקתי גם, צחוק מובך, התביישתי במה שעשיתי. ואת שמעת אותנו צוחקות, והבטת בחור הקבוע בדלת שממוקמת בדיוק מאחורי גבי. ראית אותי, פתחת את הדלת וקראת לי החוצה, עינייך יורות גיצי אש.

"איך את לא מתביישת????", שאלת אותי, כולך מזרה אימה. וזהו, לא יכולתי יותר. כדור הכעס שתפח בי במשך השנה, כבודי הרמוס בתוספת חוסר הצדק שנעשה באותו רגע הגדישו את הסאה, ולקול הרציונלי שהיה מופיע לי בלב בכל עת משבר לא נותר כעת מקום. על כל מילה שלך – החזרתי בשתיים, על כל נזיפה עניתי בזלזול, וכל טענה שלך הפרכתי בלעג והתלוצצויות שגרמו לך להשמיע משפטים חריפים, שגרמו לי להשמיע משפטים כאלה גם אני, וחוזר חלילה. אני לא זוכרת כמה זמן עמדנו שם, במסדרון, את משתוממת על חדות לשוני וחוצפתי, ואני, כאילו איבדתי את שפיות דעתי, לא מצליחה להפסיק. כל הכאב שלי נשפך שם, מוסווה היטב מאחורי חוצפה וחוסר דרך ארץ משווע. עד היום אני לא מבינה איך העזתי, ומה חשבתי, ואיפה היה החינוך הטוב שקיבלתי בבית. וכשסוף סוף התייאשת מלגרום לי להוריד ראש, שלחת אותי לכיתה. נכנסתי אליה מותשת, ופי מלא טעם מר של כישלון.

כמה ימים לאחר מכן אמא קיבלה טלפון, שהזמין אותה לשיחה בסמינר. לא ידעתי, אמא לא סיפרה לי. רק כשהיא חזרה חיוורת כסיד הבנתי את משמעותה של אותה שיחת מסדרון זכורה לרע. אמרת לאמא שאת לא יודעת אם אוכל להמשיך בסמינר בשנה הבאה. גילית לה את כל מה שהסתרתי במשך למעלה משנתיים. סיפרת על הכישלונות, על ההזנחה בלימודים, על מעמדי החברתי, על המוזרות שלי, והכי גרוע – על החוצפה הבלתי נלאית שגיליתי. ככה, ביום אחד, שברת לה את הלב. הרסת מפעל הסתרות מורכב כל כך, עדין כל כך וכואב כל כך. אמא בכתה, אוהו, כמה בכתה. היא לא רצתה שאראה, אבל ראיתי. ואני ברחתי לכותל, לבכות שם את חיי, את כאבי, את העתיד העגום שממתין לי לאחר שאזרק רשמית מהסמינר, ובעיקר את כאבה של אמא. חזרתי רק מאוחר בלילה, אחרי שאמא כבר ישנה. בכיתי עוד, באמבטיה, במיטה, עד הבוקר.

בסוף, אחרי עסקת טיעון משתלמת, לא נזרקתי. הבטחתי להשתנות, והעניין הפך לאפיזודה חולפת שהשתדלתי לשכוח. השתניתי, מאוד. התחלתי להקשיב בשיעורים, לסכם, להוציא ציונים גבוהים שהפתיעו גם אותך, את אמרת לי. הגשתי עבודות מושלמות, הגעתי כל יום, ובזמן, התנדבתי לעזור לבנות חלשות, התחלתי לצבור חברות, ואט אט היה נדמה לי שהנה, הכל מסתדר.

סיימתי את הסמינר בהצלחה. יצאתי ללימודי מקצוע, השקעתי את כל כולי. הצלחתי, מאוד. אבל בכל פעם שהשם שלך עלה בדיון עם חברות או בבית, הרגשתי אותו, את הכעס. הוא נכח שם, ולא הסכים להעלם. יצא לי גם לפגוש אותך ברחוב. הארתי לך פנים, חייכתי, והלב שלי בער. תמונות רצו בראשי, מסתחררות. הכותל המזוגג מול עיני הנפוחות, הפנים החיוורות של אמא, הדמעות שלה, הדמעות שלי, השיעורים הארוכים שבהם לא עשיתי דבר, ההקבצה, הפסילה, הפגיעה. הכל צף מחדש. לא הצלחתי לשכוח.

והימים עברו, ועוד ימים, ועוד. רוב החברות שלי כבר הקימו בתים, התקדמו, הסתובבו ברחובות העיר כשהן דוחפות עגלות, ואני בבית. ממתינה. מדי כמה חודשים מגיעה הצעה לא רלוונטית, ויורדת מיד. וכך עוברות להן השנים, כששום הצעה אפילו לא הגיעה לשלב של פגישה. אני בבית, אחרי שיירה של אחים ואחיות, וההורים לא מבינים למה אף אחד לא זוכר את הבת המוצלחת שלהם, למה אף אחד לא רוצה אותה. ורק אני תוהה לעצמי, אולי זו את? אולי הדלפת מילה למישהו, אולי גילית למישהו שכמעט נזרקתי מהסמינר? שאני חצופה? שאין לי דרך ארץ ומידות טובות? ואותו כעס ישן התעצם. לא רציתי לחשוב עלייך, לא רציתי לראות אותך. ולפעמים, בשעות קשות או שמחות במיוחד, כשרציתי זכויות או להודות לקדוש ברוך הוא, ניסיתי לסלוח, אמרתי לעצמי שאם בגלל ההקפדה שלי יקרה לך משהו, אני לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם. ופעם אחת היה נדמה לי שהצלחתי, שמחלתי לך, שאני לא כועסת, שאני זוכרת שהכל משמים, ושאת היית רק שליחה. הבטחתי לעצמי גם שאזמין אותך לחתונה שלי בבוא העת, וכך אוכיח לעצמי שמחלתי בלב שלם.

אבל לפני כמה שבועות הכל התפוצץ לי בפנים, מנהלת יקרה ובלתי נשכחת. כי פתאום, בגיל צעיר כל כך ובלי הכנה מוקדמת, הסתלקת לך לבית עולמך. עזבת את משפחתך המומה ומרוסקת, ואת הסמינר, בבת עינך, מיותם. ואותי.

עזבת אותי לפני שהספקתי להזמין אותך, לפני שהספקתי להוכיח לעצמי שהתגברתי, שהצלחתי למחול. כי כשקיבלתי את הידיעה, אחרי ההלם הראשוני, לא הצלחתי להתאבל. זיכרונות שהתאמצתי לשכוח צפו מולי בעוצמה חיה עד להבהיל, וכמו הפכתי למשותקת. את עלית לבית דין של מעלה, אני לא יודעת מה היה שם, אבל לא רציתי שיהיה שם משהו רע, בגללי. שהכעס שלי יכאיב לך שם למעלה, שישמש עדות כנגדך. את היית מנהלת טובה, היית אישה טובה, צדיקה, יראת שמים, ובעלת חסד. אבל לא הצלחתי, נעלתי את הלב, לא חשבתי עליך.

ועכשיו חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. אני רוצה לסלוח, רוצה מאוד. ואני זוכרת שגם אני עוד לא ביקשתי סליחה על אותה שיחת מסדרון. סליחה, המנהלת, סליחה. הייתי נערה סכלה וכאובה, לא הייתי בסדר. הייתי צריכה לשתוק, להכניע ראש. כיום, כאדם בוגר, אני מבינה את זה. אז לא הבנתי, הייתי טיפשה, כמו שחשבת, כמו שאמרת לאמא, גם אם במילים אחרות ומעודנות יותר. אני לא יודעת אם היית יכולה לפעול אחרת, אם היית יכולה לסדר את העניינים מולי, אחרי שנוכחת שכל ביקורת שלך מוציאה ממני משפטים של עזות פנים. אולי היית חייבת לערב את אמא מבלי להודיע לי מראש. אולי לא הייתה לך ברירה. אני גם נוטה להאמין שלא הדלפת, שלא אמרת מילה לאף שדכן, לאף אחד שהתקשר אליך לברר, וגם אם כן…

אני כותבת את המילים האלה, המנהלת, ודמעותי יורדות בנחלים מלוחים. אני מנסה לסלוח לך, מנסה כל כך! אבל בכל פעם, אחרי שאני חושבת שהצלחתי, אני מתבדה. הכעס עדיין שם. ועכשיו את נמצאת תחת כנפי השכינה, אני בטוחה! את היית אשת חסד מיוחדת כל כך, ועמדת על חינוכן של מאות ואולי אלפי בנות ישראל במשך המון שנים. תבקשי בשבילי משם, שאצליח, שאמחל. שלחי לי סימן שגם את מוחלת לי, תפעלי משם כדי לסגור את המעגל הזה. אני רוצה לחשוב עליך אחרת, שהשם שלך יעורר בי אהבה וכבוד כמו אצל שאר התלמידות.

ותבקשי עלי, המנהלת, שאזכה להקים בית גם אני. בית יהודי של תורה, יראת שמיים, ומידות טובות. וכמו שמזמינים את הסבים שאינם עוד איתנו, אני מבטיחה לך, המנהלת, שאזמין אותך לחתונה.