במקום לרפא את השברים בגיל ההתבגרות, אולי כדאי להתחיל בגיל הרך

מתי בכלל יוצא לי לפגוש את הגיל הרך? מטבע הדברים, היום שלי כולו מוקדש לגיל ההתבגרות. אבל השבוע זכיתי לשבת בגן ילדים ולצפות בגננות במשך שעתיים, והחוויה הזאת לא יוצאת לי מהראש.

בשעה הראשונה נכנסה הגננת אורה (שם בדוי). היא ישבה עם הילדים וסיפרה סיפור. היא דיברה אליהם בחום, הסתכלה לכל ילד בעיניים. ראו שהיא אהבה את הילדים מאוד, והם אותה. בכל פעם שילד השתתף היא ידעה להעצים אותו. "נכון מאוד!", "איזה רעיון יפה!", "כל הכבוד ששמת לב!". הכל היה עם הרבה סימני קריאה והרבה חן והתלהבות. גם כשילד אמר תשובה שלא הייתה מדויקת, היא מצאה מה לחזק בו לפני שהמשיכה. ראיתי איך הילדים ממש מתאמצים להשתתף. כל אחד רצה להראות לה שהוא יודע, שהוא חושב, שיש לו מה לומר. הייתה שם שמחה אמיתית. הגב שלהם היה זקוף, העיניים נצצו, והם פשוט פרחו.

אחריה נכנסה גננת אחרת. אותם ילדים, אותו גן, אותו יום – אבל האווירה הייתה אחרת לגמרי. היא שאלה שאלה רטורית. אחד הילדים לא הבין שזו רק דרך לפתוח את הנושא, וענה לה. היא מיד קטעה אותו: "עכשיו לא מדברים. רק אני מדברת. הילדים יושבים בשקט". במשך כל השעה היא חזרה שוב ושוב על כך שעכשיו שקט, שלא מפריעים, שלא מדברים בלי רשות. כמעט כל הערה של ילד התקבלה כהפרעה. היו הרבה נזיפות, הרבה הערות. היא לא חיפשה לשמוע מהם. רק להשמיע.

ראיתי שם משהו שקשה להסביר במילים. הילדים ממש השתנו מול העיניים שלי. ילד אחד, שכמה דקות קודם ישב רכון קדימה בעיניים בורקות, ממש הזיז את הכיסא מעט לאחור אחרי שהעירו לו. ילד אחר הפסיק להצביע ופשוט שתק. כמה ילדים שילבו ידיים ונראה כאילו הם רק מנסים לא למשוך תשומת לב. היה אפשר לראות איך הביטחון שלהם נעלם לאט לאט, והם נסגרים.

חשבתי לעצמי שאם זה מה שקורה בתוך שעה אחת, מה קורה לילד שנמצא שנה שלמה עם דמות חינוכית שמגיבה כך? ילד יכול להיראות בסוף השנה אחרת לגמרי... כל הנפש שלו תהיה אחרת. ומה עם ההורים בבית? ואיך שהם מגיבים?

לא מזמן השתתפה אצלי בלימודי קידום נוער מפקחת על גני ילדים. לא בשביל הגנים שעליהם היא מפקחת, אלא עבור המתבגרים האישיים שלה בבית. אבל בסיום הקורס היא ניגשה, עם דמעות בעיניים, ואמרה לי: "זה יישמע מוזר ואולי מצחיק מה שאגיד לך, אבל כל גננת צריכה ללמוד קידום נוער מתמודד ומניעת נשירה. אני מבטיחה לך שאדאג אישית שהגננות 'שלי' תגענה לכאן ללימודים". הבנתי אותה... גורמי הנשירה מתחילים הרבה פעמים בגילאי הגן, ואם מחכים ארבע עשרה שנה, ורק כשהכל מתפוצץ מבררים מה קורה ומה בעצם קרה, לפעמים כבר כמעט מאוחר מדי... צלקות של ארבע עשרה שנים, לא מרפאים ביום אחד.

במקום לבנות בית חולים מתחת לגשר ולרפא את השברים בגיל ההתבגרות, אולי כדאי כבר בגיל הרך לגשת נכון, לאתר, לזהות ולטפל, ולאפשר לילד לצמוח הכי גבוה שרק יכול. כמו הגננת אורה.