חוק לישראל - פרשת וילך, יום שישי

משנה נגעים פרק ח

א. הַפּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס. מִן הַטָּהוֹר, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתַּחֲזוֹר בַּהַרְתּוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה:

ברטנורה (א) הפורח מן הטמא טהור. טמא שנחלט באחד מן הנגעים ואחר כך פרחה בכולו, טהור: חזרו בו ראשי אברים. אם לאחר הפריחה חזרו ונתגלו אפילו ראשי אברים בלבד: טמא. דכתיב (שם) וביום הראות בו בשר חי יטמא והוא שייראו כעדשה: עד שתתמעט בהרתו מכגריס. שילך כל הנגע ולא ישתייר בו כגריס: מטהור טמא. טהור שפרחה צרעת בכולו. כגון שהחליטו בשער לבן או במחיה ונשר שער לבן או נתכסית המחיה ופטרו, אי נמי הסגירו בבהרת כגריס ועמד בעיניו שני שבועות ופטרו, בכל הני אם אחר פטורו פרחה בכולו, טמא: עד שתחזור לכמות שהיתה. דאם נשתייר מן הפריחה כל שהוא סמוך לאום, טמא משום פשיון. והא דתנן בסמוך שמא הלכה מחיה ואחר כך פרחה בכולו, טהור, ותנן נמי בהרת ובה שער לבן פרחה בכולו אע''פ שהשער לבן במקומו, טהור, ומשמע וכל שכן אם אינו במקומו שהוא טהור, התם מיירי שלא פטרו הכהן עדיין כשפרחה בכולו, והכא מיירי כשפטרו ואחר כך פרחה בכולו:

ב. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. נוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

ברטנורה (ב) ואחר כך הלכה לה המחיה. שפשה הנגע עליה. אבל בשעת הפריחה לא הלכה לה מחיה עד אחר כך. [אבל לא נתכסית המחיה], אין הפריחה מטהרתו:

ג. בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ, טָהוֹר. בַּהֶרֶת וּבָהּ פִּשְׂיוֹן, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר:

ברטנורה (ג) בהרת. כגריס: ובה שער לבן. הא קמשמע לן דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה: פרחה במקצתו טמא. אצטריך לאשמעינן אפילו פרחה ברובו, דלא אמרינן רובו ככולו. אי נמי אשמעינן דבסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני טמא בפריחת מקצתו אפילו בכל שהוא משום פשיון:

ד. כָּל פְּרִיחַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבִּפְרִיחָתָן טִהֲרוּ טָמֵא, כְּשֶׁיַּחְזְרוּ טְמֵאִים. כָּל חֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבַּחֲזִירָתָם טִמְּאוּ טָהוֹר, נִתְכַּסוּ, טָהוֹר. נִתְגַּלּוּ, טָמֵא, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים:

ברטנורה (ד) שבפריחתן טיהרו טמא. שעל ידי פריחתן טיהרו את הטמא. כשחזרו ונתגלו אחרי כן, חוזר לטומאתו: שבחזירתם טמאו טהור. שעל ידי חזרתן שחזרו ונתגלו טמאו את הטהור, אם חזרו ונתכסו שפשה עליהם הנגע, טהור. ואם חזרו ונתגלו אחר כך, טמא. ואצטריך לאשמעינן דאפילו זימני טובא, כדקתני ואפילו מאה פעמים:

ה. כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֵּיצַד, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ, וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָמוּךְ לָרֹאשׁ, וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:

ברטנורה (ה) כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת. כגון עור בשר: מעכב את הפריחה. אם נשתייר ממנו כל שהוא שלא פרחה בו, מעכב את טהרתו: וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת. כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו: אין מעכבין את הפריחה. דאע''פ שלא פרח הנגע עליהם, כיון דפרח בשאר הגוף, טהור. וראשי אברים לא קא חשיב, דהנהו מעכבין את הפריחה, דראויין ליטמא בנגע הבהרת נינהו, שהרי הנגע פושה בהן: ונעשו צרבת טהורים. אע''ג דעכשיו שנקרחו הראש והזקן ראויים ליטמא בנגע הבהרת, וכן שחין ומכוה וקדח המורדים שנעשו צרבת הרי הן כעור בשר, כיון דבשעת הפריחה לא היו ראויין, לא מעכבים וטהור: אע''פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא. דפריחה קמייתא לאו פריחה היא, כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש, ופריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיבא פריחה, כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת והרי הן כעור בשר, ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו:

ו. שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, פָּרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמְּדֻבָּקִים זֶה לָזֶה וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד, טָהוֹר. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בַבֹּהַק, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים כְּמִין בֹּהַק, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֹּהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן טֻמְאָה בַּתְּחִלָּה, וְאֵין סִימַן טֻמְאָה בַּסוֹף:

ברטנורה (ו) אחת טמאה. מוחלטת: ואחת טהורה. לאחר הפטור. שעמד בעיניו בסוף שבוע שני: ופרחה מזו לזו. בין מטהורה לטמאה בין מטמאה לטהורה: ואחר כך פרחה בכולו טהור. משום דטהורה נעשית טמאה כשפרח ממנה לטמאה, דהרי פשתה, וכי פרח אחר כך בכולו, הוי פורח מן (הטמאה לטהור): בשפתו העליונה. חצי גריס בהרת. ובשפתו התחתונה חצי גריס. וכשסוגר פיו נראית כגריס במקום אחד וכן בשתי אצבעות, ובשני ריסי עיניו, כשמדבקן נראית כגריס שלם: אבל לא בבוהק. מראה לבנונית למטה מארבעה מראות, ומעכב את הפריחה: חזרו בו ראשי אברים. שנתגלו מן הנגע ונעשה בוהק: טהור. והוא הדין בשאר הגוף. דאע''ג דבוהק מעכב את הפריחה בתחלה, אינו מעכב בסוף ואגב סיפא דבעי למתני ראשי אברים, תנא הכא ראשי אברים. ובסיפא נקט ראשי אברים להודיעך כוחו דר' מאיר דאפילו בראשי אברים שנתגלו פחות מכעדשה ונעשו בוהק מטמא ר' מאיר, וכל שכן בשאר הגוף. והך רישא דחזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור, כרבנן אתיא, ולא כרבי מאיר. ורבנן דמטהרי, לאו דוקא פחות מכעדשה, דאפילו טובא נמי טהור, דבוהק בסוף אינו מעכב. והלכה כחכמים:

ז. הַבָּא כֻּלּוֹ לָבָן, יַסְגִּיר. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, יַחְלִיט. הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם אוֹ אַחַת מֵהֶן, הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חֲלָקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין הַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, הֲרֵי הוּא טָהוֹר:

ברטנורה (ז) הבא כולו לבן. מתחלה בא כולו מכוסה בנגע: יסגיר. כדין בהרת כגריס. שמא יוולד לו שער לבן או מחיה. דאין פריחה מטהרת בתחילה: נולד לו שער לבן. בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני, יחליט. ואם לא באו סימני טומאה, יפטור: השחירו שתיהן. כל הני דחשיב, סימני טהרה נינהו ומפורשים הם לעיל בסוף פרק קמא: נולד לו מחיה או שער לבן. אם לאחר שבאו סימני טהרה הללו נולד לו מחיה או שער לבן, טמא. ואם לאו, טהור: וכולן שחזרו בהם ראשי אברים. הבא כולו לבן בתחלה בין שהוזקק להסגיר בין להחליט בין לפטור, אם חזרו ונתגלו ראשי אברים שלהן, הרי הן כמו שהיו וטהורים, דלא חשיבי מחיה. כיצד, הבא כולו לבן בתחלה והוסגר שני שבועות ולא נולדו בו סימני טומאה, ופטרו, ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור, וטהור. ואם החליטו בשער לבן והשחירו השערות ואחר כך נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך החלט, וטהור. ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הסגר, וטהור. כך נראית פירוש משנה זו מתוך תורת כהנים אבל רמב''ם לא פירשה כן: פרחה במקצתו. במקצת ראשי אברים שנתגלו: טמא. שהרי פשה הנגע: פרחה בכולו. אחר שפרחה במקצתו: טהור. דהוי ליה פורח מן הטמא. אבל אם מתחלה לאחר שנתגלו ראשי אברים בפרחה בכולו בבת אחת, טמא משום פשיון. והא דתנא רישא פרחה במקצתו טמא, הוא הדין פרחה בכולו נמי טמא, ולא נקט פרחה במקצתו אלא משום דבעי למתני בתרה פרחה בכולו טהור, דהיינו לאחר שפרחה במקצתו:

ח. אִם בְּכֻלּוֹ פָּרְחָה כְּאַחַת, מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה, טָמֵא. וּמִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִפֳּרִים. מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, חַיָּב בְּכֻלָּן. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִים בְּבִיאָה:

ברטנורה (ח) מתוך הטהרה טמא. כגון הבא כולו לבן בתחלה, ולאחר הסגר או החלט נטהר, דאם חזרו בו ראשי אברים ונתגלו, טהור, כדפרישנא לעיל. ואם מתוך טהרה זו חזרו ונתכסו בבת אחת, טמא משום פשיון, והיינו דקאמר אם פרחה כולו כאחת מתוך טהרה, טמא, כדפרישנא במתניתין דלעיל דאם פרחה כולו בבת אחת נמי טמא כמו פרחה במקצתו: פטור מן הפריעה ומן הפרימה. כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט, חייב בפריעה ופרימה כל זמן שהוא מוחלט. פריעה ופרימה, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע: מטמאין בביאה. אם באו אל האוהל נטמא כל אשר באוהל:

ט. הַבָּא כֻּלּוֹ לָבָן וּבוֹ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה:

ברטנורה (ט) פרחה בכולו ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים. הכא מיירי שלא הספיק להחליטו עד שפרחה בכולו ונתגלו ראשי אברים, דר' ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן בתחילה חוץ מראשי אברים, דטעון הסגר. ור' אלעזר בן עזריה סבר, דכיון דאילו לא פרחה היה מחליטו, דינו כבהרת קטנה ובה מחיה, דאי פרחה בכולו ואחר כך נתגלו ראשי אברים, טמא. ועוד יש לפרש, דאפילו החליטו במחיה ופרחה בכולו וטיהרו, קסבר ר' ישמעאל דאין מטמא בחזרת ראשי אברים, דכי מטמא בחזרת ראשי אברים שאחר פריחה היכא דטהר בתורת פריחה, אבל הכא לאו בתורת פריחה טהר, דהא אילו נתמעטה מחיה מכעדשה [נמי] טהור:

י. יֵשׁ מַרְאֶה נִגְעוֹ לַכֹּהֵן וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ מַרְאֶה וּמַפְסִיד. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה מֻחְלָט, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָמֵא. בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָמֵא. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָהוֹר:

ברטנורה (י) מי שהיה מוחלט. בשער לבן או במחיה או בפשיון: לא הספיק להראות לכהן. שסימני טומאה הלכו: שאילו הראה לכהן. כשהלכו סימני טומאה היה מטהר, ואם אחר כן היה פורח, היה טמא, דהוה ליה פורח מן הטהור, אבל השתא הוי ליה פורח מן הטמא, וטהור: בהרת ואין בה כלום. אין בו סימן מסימני טומאה: עד שפרחה בכולו טמא. כלומר, טעון הסגר כבא כולו לבן בתחלה. ואם מתחלה קודם שפרחה הראה אל הכהן היה מסגיר, ובסוף שבוע כשפרחה, הוי ליה פורח הסגר וטהור:

גמרא נדה דף לא ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָבִיו וְאִמּוֹ. אָבִיו מַזְרִיעַ הַלֹּבָן שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲצָמוֹת וְגִידִים וְצִפָּרְנַיִם וּמֹחַ שֶׁבְּרֹאשׁוֹ וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן. אִמּוֹ מַזְרַעַת אֹדֶם שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר וּבָשָׂר וּשְׂעָרוֹת וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה וּקְלַסְתָּר פָּנִים וּרְאִיַּת הָעַיִן וּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן וְדִבּוּר פֶּה וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם וּבִינָה וְהַשְׂכֵּל. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ, מַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם. אָמַר רַב פַּפָּא הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי פּוּץ מִלְחָא וּשָׁדֵי בִּשְׂרָא לְכַלְבָּא:

רש''י קלסתר. זו: מראה העין. שאע''פ שנבראת העין מן האב והאם אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו שפתים ויש לו אזנים ואינו רואה ולא שומע ולא מדבר: פוץ מלחא. השלך המלח מן הבשר ושוב אינו אלא לכלבים כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו כיון שהלכה אז מסריח הגוף:

זוהר ויקהל דף רח ע''ב

כַּד מָטָא לְכֻרְסַיָּא קַדִּישָׁא תֻּשְׁבַּחְתָּא דָּא דְּכָל יִשְׂרָאֵל קַיְמָן תַּמָּן עַד זִמְנָא דְּקָאֳמְרֵי קְדֻשָּׁא עִלָּאָה דְּמוּסָף וּכְדֵין סִלּוּקָא דִּלְתַתָּא לְעֵילָא לְאִתְאַחֲדָא כֹּלָּא לְעֵילָא לְעֵילָא לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חָד. דָּא אִיהִי תֻּשְׁבַּחְתָּא דְּסָלְקָא עַל כֻּלְּהוּ תֻּשְׁבְּחָן. מִכָּאן וּלְהָלְאָה סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דִּשְׁאָר יוֹמֵי יִשְׂמַח מֹשֶׁה וְכֻלֵּי חֶדְוָתָא דְּדַרְגָּא עִלָּאָה עִקָּרָא דַּאֲבָהָן דְּחָדֵי בְּהַהוּא עַדְבֵי דִּילֵיהּ כַּד סָלִיק כֻּרְסַיָּא לְגַבֵּיהּ וְנָטִיל לָהּ וּמִתְחַבְּרָאָן כַּחֲדָא. וְדָא אִיהוּ חֶדְוָא דְּאוֹרַיְתָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דְּחָדֵי בְּאוֹרַיְתָא דִּלְתַתָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְאִתְחַבָּרוּ דָּא בְּדָא. כֵּיוָן דְּאִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא בָּעֵי בַּר נַשׁ לַאֲכְלָלָא בְּהַהוּא חֶדְוָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ:

תרגום הזוהר
כְּשֶׁהַשֶׁבָח מַגִּיעַ לַכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ, הִנֵּה הַשֶּׁבָח הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים כָּל יִשְׂרָאֵל, עוֹמֵד שָׁם, עַד הַזְּמָן שֶׁאוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מוּסָף, דְּהַיְנוּ כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךְ וְכוּ'. וְאָז יֵשׁ עָלֶיהָ לָאֵלּוּ שֶׁלְּמַטָּה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתְאֲחֵד לְמַעְלָה לְמַעְלָה, לִהְיוֹת כֻּלָּם אֶחָד. זֶה הִיא תִּשְׁבָּחָהּ הָעוֹלָה עַל כָּל הַתִּשְׁבָּחוֹת. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, הוּא סֵדֶר הַתְּפִלָּה כְּבִשְׁאָר הַיָּמִים, עַד יִשְׂמַח מֹשֶה וְכוּ'. דְּהַיְנוּ שִׂמְחַת מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה עִקָּר הָאָבוֹת שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בַּחֵלֶק הַהוּא שֶׁלּוֹ, כְּשֶׁהַכִּסֵּא עוֹלֶה אֵלָיו וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ, וּמִתְחַבְּרִים יַחַד. וְזֶה הוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהִיא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הַשָּׂמֵחַ בַּתּוֹרָה שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁהִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּמִתְחַבְּרִים זֶה בָּזֶה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַבְּרוּ יַחַד, צָרִיךְ הָאָדָם לִכְלל בַּשִּׂמְחָה הַהוּא אֶת עַם הַקָּדוֹשׁ, וְלוֹמָר, יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךְ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ:

הלכה פסוקה
רמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִים עוֹשִׂין שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִין בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא. וְאִם הֱפִיסָהּ לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר: ב. הַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן כָּל שֶׁהוּא חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַמְצַדֵּד אֶת הָאֶבֶן בִּיסוֹד הַבִּנְיָן וְתִקְּנָהּ בְּיָדוֹ וְהוֹשִׁיבָהּ בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהּ חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַלּוֹקֵט יָבֶלֶת שֶׁעַל גַּבֵּי בְּגָדִים כְּגוֹן אֵלּוּ הַיְבּוֹלוֹת שֶׁבִּכְלֵי צֶמֶר חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן אֲבָל אִם הֱסִירָן דֶּרֶךְ עֵסֶק הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַמְנַעֵר טַלִּית חֲדָשָׁה שְׁחוֹרָה כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ וּלְהָסִיר הַצֶמֶר הַלָּבָן הַנִּתְלָה בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֳמָנִין עוֹשִׂין חַיָּב חַטָּאת. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד מֻתָּר:

מוסר
שערי תשובה דף לא עא

הֶחָנֵף הַמְשַׁבֵּחַ אֶת הָרָשָׁע בְּפָנָיו, אַף חָכְמָתוֹ עָמְדָה לוֹ כִּי לֹא יְשַׁבְּחֶנּוּ בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם פֶּן יִהְיֶה לָהֶם לְמוֹקֵשׁ. גַּם זֶה הֶחָנֵף גָּדוֹל עֲוֹנוֹ כִּי הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו וְלֹא יָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְלֹא יִדְאַג לְעֵינָיו כִּי צַדִּיק הוּא בְּעֵינָיו וְכָל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֵעֲדַת הַצַדִּיקִים אִם יְשַׁבְּחוּהוּ יֹאמַר בְּלִבּוֹ אָמְנָם יָדַעְתִּי כִּי כֵן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִית רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ. פֵּרוּשׁ הֶחָנֵף מַשְׁחִית רֵעֵהוּ בְּפִיו כִּי יְשַׁבְּחֶנּוּ וְיַאֲמֵן לִדְבָרָיו וְיַקְשֶׁה אֶת רוּחוֹ וְיַרְאֶה אֶת נַפְשׁוֹ בִּיקָר וְלֹא יָבִין אֶת עֻפְּלֶה נַפְשׁוֹ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדוֹ גַּם יָרוּם לְבָבוֹ וְיִפֹּל בְּמִכְמוֹרוֹת גַּאֲוָתוֹ. הִנֵּה כִּי הַשְׁחֵת הִשְׁחִיתוּ בְּחֵלֶק שְׂפָתָיו וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ. הַצַדִּיקִים יֵחָלְצוּ בְּדַעְתָּם מִנִּזְקֵי הֶחָנֵף כִּי אִם יְשַׁבְּחֶנּוּ וְלֹא יָרוּם לְבָבוֹ לְמַעַן זֹאת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: אֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם אוֹמְרִים עָלֶיךָ צַדִּיק אַתָּה הֱוֶי בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע וְאִמְרוּ אִם יֵשׁ עָלֶיךָ רֵעִים מִקְּצָתָם מְשַׁבְּחִים וּמִקְּצָתָם מוֹכִיחִים, אֱהֹב אֶת הַמּוֹכִיחִים וּשְׂנוֹא אֶת הַמְשַׁבְּחִים, כִּי אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם יְבִיאוּךָ וְאֵלֶּה בְּרָעָתְךָ יְשַׂמְּחוּךָ כִּי יְשַׁבְּחוּךָ וְיִתָּכֵן גַּם כֵּן לְפָרֵשׁ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלְצוּ רֵיעֵיהֶם כִּי לֹא יַחֲנִיפוּ לָהֶם, אֲבָל הוֹכֵחַ יוֹכִיחוּם וְיוֹרוּ אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ בְּתָעוּתָם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ. (שם כו) וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה הִמְשִׁיל פֶּה חָלָק לְדֶרֶךְ חֲלַקְלַקּוֹת וְאָמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הָאָדָם וְיִדְחֶה בְּלֶכְתּוֹ בְּדֶרֶךְ חֲלַקְלַקּוֹת כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לה) יְהִי דַּרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַלְאַךְ ה' רוֹדְפָם. כֵּן יִפֹּל הָאָדָם וּמָחָה בְּפֶה חָלָק וְהוּא פֶּה חָנֵף עַל הָעִנְיָן שֶׁבֵּאַרְנוּ אֲשֶׁר אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שם יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. קִלֵּל פֶּה חָלָק, כִּי יַשְׁחִית בּוֹ רֵעֵהוּ. וְהַלָּשׁוֹן הַקָּשֶׁה שֶׁהוּא הֶחָלָק וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע. וְיֵשׁ מִן הַחֲנֵפִים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לְהַחֲנִיף לְאַנְשֵׁי זְרוֹעַ כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתָם וִינַשְּׂאוּם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לְשֵׁם כָּבוֹד לְסוֹף נִפְטָר מִמֶּנּוּ בְּקָלוֹן: