לא, אתם לא באמת נשמעים ככה: זו הסיבה שהקול שלנו מוזר כל כך בהקלטה

כשאנשים אחרים מדברים, גלי הקול עוברים באוויר, נכנסים לתעלת האוזן וגורמים לעור התוף ולמבנים הזעירים באוזן לרטוט. המוח מעבד את האותות האלה - וכך אנחנו שומעים את קולם.

לעומת זאת, כשאנחנו מדברים אנחנו שומעים את עצמנו בשתי דרכים בו-זמנית. חלק מהצליל מגיע אל האוזניים דרך האוויר, בדיוק כפי שאחרים שומעים אותנו. חלק נוסף עובר מבפנים, באמצעות הרעידות הנוצרות בגולגולת וברקמות הראש.

העצמות משנות את הקול שאנחנו שומעים

הרעידות המועברות דרך העצמות מדגישות בדרך כלל תדרים נמוכים יותר. לכן הקול שאנו שומעים בזמן הדיבור מרגיש עמוק, מלא ועשיר יותר.

המיקרופון אינו קולט את הרעידות הפנימיות האלה. הוא מקליט בעיקר את גלי הקול העוברים באוויר - כלומר, גרסה הדומה יותר לקול שבוקע מאיתנו, שאותו אנשים אחרים שומעים. כאשר אנחנו מאזינים להקלטה, הקול עשוי להישמע פתאום גבוה, דק או זר יותר.

אנחנו שומעים את הקול הפנימי שלנו מדי יום במשך שנים, ולכן המוח מזהה אותו כחלק מהזהות שלנו. ההקלטה חושפת גרסה שאיננו רגילים לשמוע, והפער בין הציפייה לצליל המוקלט עלול לגרום לתחושת מבוכה. לכך מצטרפת העובדה שבהקלטה אנחנו מקשיבים לעצמנו מבחוץ. לפתע אנו מבחינים בהפסקות, בנשימות, בהגייה ובטון שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם בזמן הדיבור.

האם ההקלטה נשמעת בדיוק כמו שאחרים שומעים אותנו כאשר אנחנו מדברים?

היא קרובה יותר לכך, אבל אינה זהה לחלוטין. איכות המיקרופון, המרחק ממנו, החדר, הרמקולים ועיבוד הצליל במכשיר יכולים לשנות את התוצאה. 

למעשה, הקול שנשמע לכם זר הוא הקול שהסביבה מכירה כבר זמן רב. לאחר שמאזינים לעצמנו בהקלטות שוב ושוב, המוח מתרגל לגרסה הזאת והיא מתחילה להישמע פחות מוזרה.