מבחן החברה הישראלית: פרשת כי תצא בעקבות רש"ר הירש

פרשת כי תצא נפתחת בשדה המלחמה, ומסתיימת בזיכרון עמלק. בין שתי המלחמות עוברת התורה דרך הבית, הדרך, הגג, השדה, הכרם, מחנה הצבא, שוק העבודה, ביתו של הלווה, גורן התבואה ושער בית הדין. רש"ר הירש מסביר, כי הפרשה מתארת כיצד נבחנת החברה הישראלית דווקא במקומות שבהם האדם מחזיק בכוח: מול שבוי, מול אבדה שאין לה בעלים נוכח, מול פועל התלוי בשכרו, מול לווה הזקוק למשכון ומול עני שאינו מסוגל לקצור שדה משלו. שם הפרשה עוסק ביציאה למלחמה, אבל הפרטים שבתוכה עוסקים בכל הפעלת כוח, בכל "כיבוש", ואיך עושים אותו על פי התורה.

פרשת שופטים, שקדמה לפרשת כי תצא, הקימה את מוסדות המדינה: שופטים, שוטרים, מלך, כהונה וצבא. פרשת כי תצא מכניסה את התורה אל פעולות היום יום של אותה מדינה. היא דורשת שלא רק בית הדין יהיה צודק, אלא גם הבית הפרטי; שלא רק המלך יהיה מוגבל, אלא גם בעל השדה, המלווה, המעסיק והחייל.

הפרשה מתחילה: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו" (דברים כ"א, י'). הפתיחה מציבה את האדם בשעה שבה הסדרים הרגילים מתערערים. החייל נמצא מחוץ לעירו, מוקף אויבים, לאחר ניצחון צבאי ובתוך ציבור המחזיק בכוח מוחלט על המנוצחים. דווקא שם התורה אינה משעה את החוק. הניצחון איננו הופך את המנצח לבעלים בלתי מוגבל על גופו, רכושו ועתידו של הזולת.

התורה אינה מסתפקת בקביעת מטרות המלחמה ובהגבלת השחתת עצי הפרי, היא עוקבת אחר החייל גם לאחר הניצחון, ומכניסה את מעשיו הפרטיים תחת מרות החוק. מלחמת ישראל אינה מצב שבו האדם משתחרר מהמוסר, אלא זירה שבה נבחנת כפיפותו אליו.

מכאן עובר הכתוב אל דיני הבית והירושה. המעבר מלמד, שמעשה שנעשה בזמן מלחמה אינו נשאר מאחור כאשר הצבא שב לביתו. החלטות שהתקבלו מתוך סערת הקרב עלולות ליצור שנים של עוול בתוך המשפחה. התורה קובעת, אפוא, מראש את הזכויות והחובות שיחולו לאחר שההתלהבות חלפה והחיים שבו למסלולם.

בסוף פרק כ"א עוסקת התורה באדם שהומת בבית דין וגופתו נתלתה: "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלהים תלוי" (דברים כ"א, כ"ג).

גם מי שהתחייב בעונש החמור ביותר נשאר אדם שנברא בצלם. החברה רשאית להענישו, אך אסור לה להפוך את גופתו למוצג ציבורי מתמשך. הצדק אינו מתיר השפלה שאין לה עוד צורך משפטי.

בפירושו לדיני צלם האדם, מדגיש רש"ר הירש שהפגיעה בחיי אדם פוגעת בדמותה האלוהית של החברה כולה. משום כך גם עונש מוצדק חייב להישאר בתוך גבולותיו. המדינה אינה מקבלת בעלות על כבוד האדם לאחר שהענישה אותו.

דין הקבורה חותם את פרשת העונש ומוביל אל מצוות השבת האבדה. התורה עוברת מגופו של אדם שנידון בבית הדין אל שור או שה התועים בדרך, אך בשני המקומות היא קובעת אותו עיקרון: דבר שנקלע לרשותך או לעיניך אינו נעשה משום כך הפקר. "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך" (דברים כ"ב, א').

רש"ר הירש עומד על המבנה החריג של הפסוק. לא נאמר רק שאסור לאדם להתעלם לאחר שראה את האבדה. התורה אוסרת עליו מלכתחילה לאמץ צורת הסתכלות שמוחקת את האחריות. בלשונו: "אסור לך לראות ראייה של התעלמות... אל תתעלם ממראה עיניך".

האדם רואה את הבהמה התועה, מבין שבעליה מחפש אותה, ויכול להחליט שאין הדבר נוגע לו. התורה קובעת שעצם צורת הראייה הזאת אסורה. אין הוא רשאי להפוך את מה שראה לדבר שאינו קיים מבחינתו.

השבת אבדה איננה רק שמירה על רכושו של הזולת. היא מטילה על כל אדם אחריות זמנית לנכסיו של חברו. כאשר בעל האבדה איננו נוכח, המוצא נעשה שומר במקומו. עליו לאסוף את הבהמה אל ביתו, לטפל בה ולהחזירה כאשר בעליה יימצא.

הכתוב חוזר שוב ושוב על המילה "אחיך". בעל האבדה עשוי להיות אדם שהמוצא אינו מכיר, הוא עשוי לגור בעיר רחוקה, ייתכן שאפילו שמו אינו ידוע. התורה מגדירה את היחסים עוד לפני שנוצרה היכרות אישית: בעל האבדה הוא "אחיך", ולכן אובדנו אינו אירוע זר.

אותו דין מורחב אל הבהמה הכורעת בדרך: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו" (דברים כ"ב, ד'). האחריות איננה מסתיימת בהשבת חפץ. היא כוללת התערבות פעילה כאשר רכושו של אדם או אמצעי פרנסתו קורסים לעיני העובר בדרך. בעל החמור נדרש להשתתף "עמו" אך הצופה אינו רשאי להישאר מן הצד.

לאחר דיני הדרך עוברת התורה אל הבית: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כ"ב, ח'). גגות הבתים במזרח הקדום שימשו מקום עבודה, מנוחה ותנועה. בית חדש יוצר לבעליו מרחב פרטי, אך באותו רגע הוא יוצר גם סכנה חדשה. התורה מחייבת את בעל הבית לחשוב מראש על מי שיעלה לגג - בן משפחה, שכן, אורח, פועל או אדם שיחיה בבית בדור הבא. רש"ר הירש כותב: "על האדם שומה מראש לכונן ביתו בהתחשבו עם חבריו בני דורו או בני הדורות הבאים".

המעקה מבטא עיקרון משפטי: מי שיוצר מרחב, מבנה או כלי שימוש, נדרש להביא בחשבון מראש את הסכנות שהוא יוצר לאחרים. אין די לומר שהנופל היה צריך להיזהר. האחריות מתחילה אצל מי שבנה את המקום שבו עלולה להתרחש הנפילה.

הפסוק משתמש בביטוי "ולא תשים דמים בביתך". אדם אינו נחשב נקי רק משום שלא דחף איש מן הגג. אם הותיר סכנה גלויה בתוך רשותו, הוא "שם דמים" בביתו. איסור זה מרחיב את האחריות המוסרית מהפעולה הישירה אל המחדל: גם מי שלא הזיק בידיו חייב להסיר מכשול שהעמיד ברשותו.

דין המעקה מצטרף, אפוא, למצוות השבת האבדה. בדרך אסור לאדם להתעלם מסכנה שכבר נגלתה לעיניו, בבית עליו למנוע מראש את הסכנה שטרם התרחשה.

לאחר המעקה באים איסורי כלאיים, חרישה בשור ובחמור יחד ושעטנז. רש"ר הירש רואה במצוות אלו חלק מאותה מערכת: האדם קיבל כוח לעבד את הטבע, להרכיב, לרתום, לייצר וללבוש, אך כוחו איננו מוחלט.

האדם בן חורין מבחינה מוסרית, בעלי החיים והצמחים פועלים על פי חוקי חייהם. כאשר האדם מפעיל אותם לצרכיו, עליו לזכור שהוא איננו יוצרם ואיננו רשאי למחוק את ייחודם. זוהי חובת האדם לכבד את הסדר שנקבע בטבע.

פרשת כי תצא מדברת אל חקלאי הזורע כרם, אל בעל בהמות החורש שדה ואל אדם המייצר בגד. הקדושה נדרשת בתוך הפעילות החומרית, באמצעות גבולות המונעים מן האדם לנהוג בעולם כאילו כל המצוי בו הוא חומר חסר צורה המיועד לרצונו בלבד.

באמצע הפרשה חוזרת התורה אל הצבא: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג, י'). "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש" (שם, ט"ו).

מחנה צבאי מרכז אנשים הרחק מבתיהם, בתוך לחץ, סכנה ומשמעת קבוצתית. בתרבויות רבות נחשב מצב זה היתר לפריקת עול מוסרי. התורה הופכת את הכיוון: משום שהמחנה הוא המקום שבו נדרשת עזרת ה', עליו להיות מקום של קדושה יתרה.

"הליכת ה' בקרב מחנך איננה תלויה באומץ לבך כלפי חוץ, אלא באומץ הלב שתכוון כלפי עצמך". הגבורה הראשונה של החייל אינה רק העמידה מול האויב. עליו למשול בעצמו, לשמור על התנהגותו ולמנוע מהאלימות החיצונית של המלחמה להפוך לקלקול פנימי.

בפירושו לפסוקים אלה מסכם הרב הירש את הדרישות במילים: "זריזות", "זהירות", "ענווה ויראת חטא", "קדוש" ו"טהרה". המחנה אינו קדוש באמצעות טקס צבאי, אלא באמצעות הסדר המעשי, הניקיון, הצניעות והשמירה המוסרית של כל הנמצא בו.

הכתוב אינו אומר רק שה' יוצא לפני המחנה. הוא "מתהלך בקרב מחנך", בתוך המחנה, בין האוהלים ובקרבת כל חייל. לכן הקדושה אינה נמדדת רק במטרת המלחמה אלא בהתנהגות היום יומית של האנשים הנלחמים בה.

מיד לאחר קדושת המחנה נאמר: "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (דברים כ"ג, ט"ז-י"ז).

הסמיכות אל דיני המלחמה מציבה את הדין בתוך מציאות של מחנות יריבים. אדם שהיה משועבד במחנה האחר בורח ומגיע אל ישראל. מבחינה מדינית היה אפשר לראות בו רכוש נמלט ולהשיבו לבעליו. התורה אוסרת להסגירו.

רש"ר הירש מביא את פירוש חז"ל, שמדובר בעבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל. עצם כניסתו אל הארץ נעשית יציאה ממערכת של שעבוד אל מקום שבו תינתן לו אפשרות לחיות כאדם חופשי. החובה אינה מסתיימת באי הסגרתו. "עמך ישב", עליו לקבל מקום בתוך החברה, "במקום אשר יבחר", אין כופים עליו מקום מגורים המשרת את נוחותם של אחרים, "בטוב לו", יש להתחשב בצרכיו, "לא תוננו", אין להפוך את עברו למקור של השפלה.

בכך מחברת הפרשה בין קדושת המחנה לבין היחס לאדם החלש הבא לתוכו. חברה הטוענת שה' מתהלך בקרבה נבחנת באופן שבו היא מקבלת אדם חסר מעמד, חסר רכוש וחסר מגן.