ברוך שלא עשני אישה? מה (באמת) אומרת היהדות על נשים

יש תפיסה רווחת, כמעט מובנת מאליה, שהיהדות המסורתית "לא אוהבת נשים". שכל מי שגדלה בבית דתי צריכה איכשהו להשלים עם מעמד נחות. אבל כשבודקים את המקורות עצמם – התמונה מעניינת הרבה יותר. לא מדובר בהיררכיה של "מעל" ו"מתחת", אלא בחלוקה לשני תפקידים שונים לגמרי, ששניהם נחשבים חיוניים באותה מידה.

האישה לא נבראה כדי "לשרת" את האיש, אלא כדי להביא לעולם משהו שלא היה בו קודם: מערכת יחסים, קִרבה וחיבור

הנה כמה מהמקורות שעליהם מבוססת הטענה הזו, ומה אפשר ללמוד מהם.

הבדידות, לא האישה, היא הבעיה

בפרק הראשון של ספר בראשית, כל שלב בבריאה מסתיים במשפט "וירא אלוהים כי טוב". המילה חוזרת שוב ושוב – אחת עשרה פעמים – עד שלפתע, לראשונה, מופיעה קביעה הפוכה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח).

שימו לב למה שכתוב שם: הבעיה איננה האישה, הבעיה היא הבדידות. האדם לבדו הוא תיאור חסר, ומה שמשלים את התמונה זו לא עוד יצור, אלא קשר. במילים אחרות – לפי היהדות, האישה לא נבראה כדי "לשרת" את האיש, אלא כדי להביא לעולם משהו שלא היה בו קודם: מערכת יחסים, קִרבה וחיבור. זו נקודת מוצא שונה מאוד מהתמונה הפופולרית של "האישה כתוספת".

שני סוגי חוזק, לא חוזק ונחיתות

הפרשנות הזו ממשיכה לתאר שתי דרכים שונות להתקיים בעולם: האחת מתאפיינת בפעולה כלפי חוץ – הישגים, תחרות וכיבוש יעדים; השנייה מתאפיינת בבניית קשר, בעומק רגשי ובטיפוח פנימי. במסורת מיוחסת הדרך הראשונה לאיש והשנייה לאישה, לא כדירוג אלא כחלוקת עבודה.

יש כאן טענה מעניינת בפני עצמה, לא רק מבחינה דתית: בעולם שמודד הצלחה כמעט אך ורק במונחים כמותיים – קידום, שכר, תארים – קל לשכוח שיש עבודה בלתי נראית שמחזיקה בתים, זוגיות וילדים שמחים. זו לא טענה שאישה צריכה לעשות את העבודה הזו, זו טענה שהעבודה הזו חשובה לא פחות מהעבודה הנראית.

האחת מתאפיינת בפעולה כלפי חוץ – הישגים, תחרות וכיבוש יעדים; השנייה מתאפיינת בבניית קשר, בעומק רגשי ובטיפוח פנימי

מדרש עתיק (בראשית רבה יז) ממחיש את הרעיון בסיפור חריף: זוג נשוי, שניהם צדיקים, לא הצליחו להביא ילדים ונפרדו כדי לנסות עם בני זוג אחרים. הצדיק שנישא לאישה "רעה" התדרדר בעצמו. הצדיקה שנישאה לגבר "רע" הפכה אותו לאדם טוב. המסקנה של המדרש היא שההשפעה של האישה על אופי הבית היא עצומה, לפעמים יותר מזו של הגבר.

הברכה שנשמעת הכי גרוע, ולמה היא לא כזו

אחד המקורות שמעוררים הכי הרבה כעס הוא נוסח התפילה שבו הגבר מברך "שלא עשני אישה", בעוד האישה מברכת "שעשני כרצונו". על פניו נשמע כמו הבדל ברור בין "מה שלא רציתי" למשהו נחות יותר.

אלא שהפרשנות המסורתית הופכת את הקערה על פיה: האישה, לפי התפיסה הזו, כבר שלמה מבחינה רוחנית - קרובה יותר במהותה למה שהיהדות מגדירה כאידיאל.

הגבר, לעומת זאת, מחויב בעשרות מצוות נוספות (תפילין, ציצית, סוכה ועוד) בדיוק כי הוא זקוק למסגרת חיצונית שתעזור לו להגיע לאותה נקודה. הברכה שלו היא בעצם תודה על קבלת "עבודה" נוספת, לא תעודת עליונות.

במונחים פסיכולוגיים אפשר לנסח את זה כהבדל בין "Doing" ל"Being". הגבר מוגדר דרך מה שהוא עושה, האישה דרך מי שהיא.

אותו מלך שלמה, שני פסוקים

בספר משלי כתוב "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" (משלי יח, כב). בספר קהלת, אותו מחבר, שלמה המלך, כותב "מוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז, כו). לכאורה זו סתירה. אבל שימו לב לניסוח: שלמה לא כותב "האישה מרה ממוות" כעובדה כללית. הוא כותב "אני מוצא". ההדגשה על ה"אני" היא המפתח: הפסוק לא מדבר על נשים, הוא מדבר על זוגיות שמבוססת על אנוכיות. כשאתה נכנס לזוגיות כדי לקבל, היא מרה. כשאתה נכנס אליה כדי לתת (וזה מה שמתואר בפסוק הראשון, "מצא אישה"), היא טובה. זו למעשה טענה על זוגיות בכלל, לא על מגדר.

ולמה אישה לא יכולה להעיד בבית דין?

עוד עדות לזלזול שמובאת לעיתים קרובות היא שלפי ההלכה, אישה פסולה לעדות בבית דין. אבל לפי המקורות ההלכתיים עצמם (למשל שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח), הפסילה הזו נמצאת באותה קטגוריה כמו פסילת תלמידי חכמים גדולים מלהעיד - לא בגלל שהם "פחות", אלא כי מעמדם רם מכדי להיגרר להתדיינות משפטית. הרעיון הוא לשמור את האישה מחוץ לזירת הסכסוך והעימות, לא להוציא אותה ממנה כענישה.

אז מה בעצם הטענה המרכזית?

התמונה שעולה מהמקורות היא לא של היררכיה (עליון-תחתון) אלא של חלוקת תפקידים (שונה-משלים), בדומה לאיך שצבא מחלק תפקידים בין יבשה, ים ואוויר, או שממשלה מחלקת תיקים בין שרים. אף חלק לא חשוב פחות, אבל כל חלק אחראי על תחום אחר. ניסוח יפה לרעיון הזה נמצא אצל הרב אליהו כי-טוב, שכתב בספרו "איש וביתו", שהאיש והאישה הם "שני מלכים המשמשים בשני כתרים... שתי מעלות נפרדות ונכבדות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה".

האיש והאישה הם "שני מלכים המשמשים בשני כתרים

נקודה למחשבה

כשקוראים את המקורות עצמם, ולא רק את הציטוטים הקצרים שנתלשים מהם, מתקבלת תמונה שונה מהותית מהטענה הפשוטה "ביהדות הנשים נחותות". מה שעולה הוא מודל של חלוקת תפקידים - לא היררכיה של מעל ומתחת, אלא שני תפקידים שונים, שכל אחד מהם נחשב חיוני ומשמעותי באותה מידה.

אולי השאלה הנכונה איננה "מי חשוב יותר", אלא מי בוחר איך לקרוא את הטקסט ובאיזה הקשר.