למה התורה אוסרת לחזור למצרים? ה"זרע שמשון" בביאור מעניין על פרשת שופטים

אחת המצוות המעניינות והמפתיעות בתורה היא האזהרה המפורשת המופנית כלפי המלך, ובאמצעותו כלפי העם כולו: לא להרבות סוסים כדי שלא להשיב את העם מצרימה. 

כך נאמר בפרשת שופטים: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז). התורה מדגישה כי ה' הורה באופן חד-משמעי שלא לחזור עוד בדרך זו. מה עומד מאחורי הנחיה זו, ומהי הסיבה העמוקה לכך שארץ מצרים הפכה למקום שאין לשוב אליו?

לפי חכמי הקבלה, כפי שמביא ה"זרע שמשון", התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת התכלית הפנימית של גלות מצרים. גלות זו לא הייתה רק עונש או שלב היסטורי, אלא משימה רוחנית יסודית: ללקט ולברר את כל ניצוצות הקדושה שנפלו אל מעמקי הטומאה המצרית ולהשיבם למקורם העליון.

מהלך זה בא לידי ביטוי מובהק כבר בימי יוסף הצדיק. הפסוק המספר כי "וילקט יוסף את כל הכסף" (בראשית מז, יד) אינו מתאר רק מהלך כלכלי, אלא מסמל - לפי חכמי האמת וכפי המופיע ב"ליקוטי תורה" לאר"י הקדוש - את אסיפת כוחות הקדושה והטוב מתוך המרחב המצרי. שיאה של המשימה הגיע בעת יציאת מצרים, כאשר בני ישראל "ניצלו את מצרים" (שמות יב, לו). חז"ל המשילו זאת ל"מצולה שאין בה עוד דגים", כלומר מקום שרוקן לחלוטין מתוכנו (ברכות דף ט).

עם סיום היציאה והשלמת הבירור הרוחני, נותרה מצרים מרוקנת מכל ניצוץ של קדושה או טוב. מכיוון שהעבודה הרוחנית במקום הסתיימה ולא נותר שם עוד דבר טוב, נאסר על בני ישראל לשוב לשם.